לפלגות ראובן חלק ב כ

ומוכיח עפ"ז הגירסא דר"ע אמר אין בודקין עיי"ש ולחנם נדחק דלפי דבריו ז"ל שפיר יש לקיים ג"כ כמו דגרסי רבותינו דר"ט ור"ע תרווייהו ס"ל דאין בודקין ונימא דפשיטא להו להש"ס דגם ר"ט ס"ל בהא כר"ע דכתובה דאורייתא ואיכא נמי כתובה גם לארוסה. ומה מאד יתיישב בזה מה שנתקשו הקדמונים ז"ל במה שנחלקו רבותינו להלכה אי יש כתובה לארוסה עיין אה"ע סי' נ"ה ס"ו והביא שם בהגר"א ס"ק כ"ד ממתני' מפורשת ביבמות (דף קיח ב') קידש א' מחמש נשים כו' נותן גט לכאו"א ומניח כתובה וכו' הרי דגם לארוסה יש לה כתובה ודחה שם מ"ש הרמב"ם לפרש האי מתני' דמיירי שכתב לה כתובה לאחת ונאבדה עיי"ש. ולהנ"ל י"ל דהא במתני' שם ר"ט ור"ע הוא דאיירי בה ולדידהו דס"ל דכתובה דאורייתא שפיר ס"ל לשיטתם דגם לארוסה יש לה כתובה לפ"ד הק"נ הנ"ל ודו"ק: פלג ב

והנה אם חומה היא מ"ש הק"נ הנ"ל נוכל בקצרה להמשיך את הענינים וליישב עפ"ז שי' רש"י ז"ל ריש כתובות והיו לאחדים עפ"י הידוע שיטת ר"ת בכתובות (דף ו') דפסק להלכה כתובה דאורייתא משום דרשב"ג ס"ל כן במתני' שלהי כתובות לפום גמ' דידן [עיין הגמי"י פ"י מה"א אות ו' מ"ש בשם הירושלמי שלהי כתובות דמבואר שם להיפך דמטבור א"י יפה מכל הארצות הדא מסייע למ"ד כתובת אשה מה"ת ולא כרשב"ג דאמר מד"ס] דנותן לו ממעות קפוטקיא וקאמר בגמ' משום דס"ל כתובה דאורייתא וכתבו האחרונים להוכיח שגם דעת רש"י הוא כן שהרי ס"ל לרש"י בפי' החומש במ"ש מהור ימהרנה לו שיכתוב לה כתובה וישאנה וטען עליו הרמב"ן שז"א אמת שהמפתה אם ישאנה אינו נותן קנס ואם יגרשנה אחר נישואין אין לה עליו כלום מה"ת שהכתובה מדברי סופרים היא. אמנם כתב במל"מ פ"א מה' נ"ב ה"ג בשם הרא"מ ליישב שיטת רש"י דס"ל כתובה דאורייתא עיי"ש וכן הוכיחו ממ"ש רש"י בפ' ח"ש דפילגש היא בקידושין בלא כתובה הרי דלנשים ע"כ איכא כתובה מה"ת. והנה כי כן יש ליישב שיטת רש"י ז"ל ריש כתובות דאזיל לשיטתו דהנה במ"ש במתני' בתולה נישאת לי"ד וכו' שאם הי' לו ט"ב הי' משכים לב"ד פירש"י דחיישינן שמא יתפייס ותתקרר דעתו, והוא עפ"י הגמ' שם (דף ט' ע"ב) כמ"ש אביי כן דטעמא דמתני' היא משום דחיישינן לאקרורי דעתא וכמש"ש אי למיתב לה כתובה ניתב לה וכתב הפנ"י דמ"ש בגמ' שם (דף ה') דלאיקרורי דעתא ל"ח ע"כ נחלק בין איקרורי דעתא דזמן מועט לזמן מרובה ע"ש אלא שהקשה על אביי גופי' מאי דוחקי' לאוקמי טעמא דמתני' משום איקרורי דעתא ולחלק בין זמן מועט לזמן מרובה הא בפשיטות י"ל דטעמא דמתניתין איפכא משום תקנתא דידה לפמ"ש הרא"ש בסוף סוגיא דפ"פ והיא מוסכם מכל הפוסקים דעיקר נאמנות הבעל בטענ"ב הוא רק לאלתר כשנתייחד עמה ולבתר הכי תו לא מהימן דאזלא לה חזקה דאין אדם טורח בסעודה וחיישינן שמא נהפך לבו לשנאותה א"כ י"ל דהיינו דתקנו שתינשא בד' כדי שישכים לב"ד אם יהי' לו טענה ואם לא ישכים איבד זכותו משא"כ אם תינשא ביום אחר ויהי' נאמן עד יום הקבוע לב"ד יש לחוש שיוציא לעז עלי' שלא כדין ואזלא לה סייעתא דאביי מעיקרא דשפיר מצי איירי להפסידה כתובתה כיון דל"ש לאקשויי ניתיב לה דאדרבא רוצה להפסידה עיי"ש מ"ש ליישב לשיטת רש"י דמתני' איירי כאן בסתם נשים דאיכא תרי ספיקי ואינה נאסרת עליו כ"א עפ"י עדים א"כ שוב א"א לאוקמה משום חששא שיוציא לעז עלי' להפסידה כתובתה דהיכי דאיכא תרי ספיקי לא מהימן להפסידה כתובתה דל"ש האי חזקה דאין אדם טורח וכו' כיון שאינה נאסרת עליו וכמ"ש התוס' שם (ד' ו') ד"ה חזקה עיי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים מיני' ובי' דהא ע"כ מוכח מהא דאביי דס"ל דנאמן הוא להפסידה כתובתה דהיינו דקאמר שם אי למיתב לה כתובה ניתיב לה הרי מפורש בדבריו דאם הי' בא לב"ד הי' נאמן להפסידה כתובתה ואעפ"י שלא הי' נאמן לאוסרה עליו וכמש"ש בתוד"ה אי למיתב, ועיי"ש בקדמונים, יהי' מאיזה טעם שיהי' הא מיהת חזינן דס"ד דאביי לאוקמי מתניתין לענין הכתובה שאפשר לו להפסידה והדר קשיא קושיית הפנ"י נוקמי מתניתין משום תקנתא דידה וכנ"ל. אמנם יש להצדיק דבריו ז"ל דכונתו הוא לפמ"ש בעצמו שם לקמן (דף ט' ע"ב) בשם התוס' ישנים שם דלמאי דבעי אביי לאוקמא למיתב לה כתובה היינו בטוען טענת דמים דנהי דלאוסרה עליו לא ניחא לי' בהכי משום דל"ש איקרורי דעתא בט"ד כיון שטענתו מבוררת מסתמא לא חשיד למיעבד איסורא משא"כ אי הוי מצי לאוקמי מתניתין לענין כתובה ולא הוי קשיא לי' ניתוב לה שפיר הוי מצי לאוקמי' בטענת דמים עיי"ש והיינו דקאמר כאן בפנ"י ואע"ג דאכתי בטענת דמים מהימן אפילו בלא חזקה דאין אדם טורח משום שהטענה מבוררת א"כ מה"ט גופא ל"ש חששא שיוציא לעז עלי' כיון שטענתו מבוררת ומשו"ה הוצרך לטעמא דאיקרורי דעתא עיי"ש

אכן לפי מה שביארנו ד' הפנ"י ותירוצו על קושיתו יש לנו לומר בדרך פשוט יותר לתרץ קושיתו עפ"ד הקרבן נתנאל הנ"ל דהנה ידוע מ"ש הראשונים ז"ל לדייק מ"ש ר"נ אמר שמואל שם בכתובוה (דף י' ע"א) חכמים תקנו להם לבנ"י לבתולה מאתים כו' והם האמינוהו כו' משום האי חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דרק משום דס"ל דכתובה דרבנן לכן נאמן להפסידה משום האי חזקה אבל אי כתובה הוי דאורייתא ודאי דאינו נאמן וכן הוא מפורש שם בר"ן במקומו וכן כתבו ג"כ התוס' בסנהדרין (דף ח' ע"א) ד"ה מוציא ש"ר דלמ"ד דכתובה דאורייתא א"נ להפסידה כתובתה אם לא ע"י עדות ברורה עיין בדבריהם [ועיין בראשונים ז"ל, מש"כ בטעמא דמילתא מה שאינו נאמן אף שהוא מוחזק משום דיש לה רוב וחזקה וברי עיין חי' הגרעק"א והפלאה שם וקצרתי] וא"כ י"ל לפ"מ שביארנו דרש"י ס"ל להלכה דכתובה דאורייתא א"כ י"ל דמשו"ה בעי לאוקמי נמי סתמא דמתניתין ג"כ