לפלגות ראובן חלק א צב

המזבח אינו אלא איד"ר א"כ מאחר דגם עיקר טריפות הסירכא אינו לעולם אלא ספק טריפה וכמ"ש בתבו"ש סי' ל"ט א"כ א"צ להשקותה שם גבי קרבן תמיד משום תועלת הסירכות דגבי עולה אף אם ימצא סירכא גמורה ג"כ יוכשר קרבנו דל"ה רק סד"ר ומביא ראיה לזה ממ"ש בפסחים (ד' כ') כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים עיי"ש ברש"י הטעם דנקט שלמים דוקא משום שהעור לבעלים ושם בצל"ח הקשה על הני דמפרשי סוף ביצה הטעם משום סירכות א"כ מ"ש זבחי שלמים דנקט ולפי"ז א"ש דבקרבן אחר שא"ב אכילת בעלים לא איכפת לן לענין הקרבה דהויא רק סד"ר ואכילת כהנים אינה מעכבת ורק בשלמים מקפידים הבעלים שיהיה כשר להם לאכול ועיי"ש

ובחידושי בע"ה ע"מ חולין הארכתי בשיטת הר"מ הנ"ל במ"ש דאיסור טריפה למזבח אינו אלא מדרבנן אשר בשעה"מ פי"א מה' שחיטה הקשה ע"ז מסוגיא דחולין (דף י"א) דיליף דאזלינן בת"ר מקרבנות הרי דמה"ת אסור. ובח"ס יו"ד סי' ע"ב כתב לתרץ דעל איסור דרוסה מודה הר"מ שאסור מה"ת. ורק גבי אינך טריפות שאינם רק הלמ"מ בזה הוא דס"ל דלמזבח אינו אסור אלא מדרבנן ובחולין שם פריך רק מספק דרוסה יעו"ש. ודבריו א"ש אליבא דהר"מ לשיטתו דאף דס"ל דגם לודאי דרוסה מהני בדיקה ע' ב"י יו"ד סי' נ"ז מ"מ הא איהו ס"ל דהבדיקה הוא לאחר שחיטה א"כ הא א"א להקריבה רק משום רוב עש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק ל"ו. ועפי"ד הש"ך הנ"ל יתיישב משה"ק המהרש"א שם בחולין (דף כ"ח ע"ב) תוד"ה אתא שכתבו דפריך לר"מ משום שיש חולי כמו דרוסה שמאדים והקשה מה שלא פירשו על חשש דרוסה עצמה ולפי"ז מיושב דלגבי דרוסה אפשר בבדיקת חוץ והרבה הארכתי בזה בע"ה ואכ"מ

ונראה עוד ליישב עפי"ז דברי הרמב"ם במק"א שהקשו עליו המפרשים במ"ש בפ"ה מה' עבודת יוה"כ שעיר המשתלח טריפה פסול משום קרא דיעמד חי ובסוגיא דחולין שם מבואר דהוא מטעמא אחרינא דבעינא שיהא ראוי לשם אמנם לשיטתו דס"ל דכל עיקר פסול טריפה לקרבן אינו אלא מדרבנן א"ש דצריך לטעם דיעמד חי דהוי מה"ת למעט כל טריפות ובסוגיא דחולין דס"ד דל"א בתר רובא יש לחוש ג"כ למיעוט דרוסה דאסור מה"ת ולכן סגי במ"ש דבעינא שיהא ראוי לשם ואפשר דס"ל טריפה חיה ואין ללמוד כלל ממקרא דיעמד חי ודו"ק. וזו"ז י"ל דלפי מאי דס"ד דל"א בתר רובא ולעולם יש לחוש על כל בהמה שמא טריפה היא א"כ הא אין למילף כלל מקרא דיעמד חי דע"כ דגם זה מיקרי חי דהא אין לברר בירור גמור דלאו טריפה היא כיון דל"א בתר רוב ומשו"ה ילפינן רק מטעמא דבעינא שיהא ראוי לשם וכנ"ל. אבל הרמב"ם לשיטתו ע"כ יליף מקרא דיעמד חי דהא לדידי' גם טריפה מיקרי ראוי לשם מה"ת ודו"ק

[ואולי יתיישב עוד לפ"ז משה"ק על שי' הרמב"ם דס"ל סד"א מדרבנן לחומרא א"כ האיך יליף מהכא דאזלינן בתר רוב דילמא מספק מותר ע' טו"א בא"מ מס' חגיגה ומבואר אצלי במק"א בע"ה. ולפי"ז י"ל בפשיטות כיון דע"כ לא פריך רק מספק דרוסה וכנ"ל א"כ אפשר לומר דאולי באיסור דרוסה גם הר"מ מודה דס' אסור מה"ת וכמ"ש בכרו"פ סי' נ' סס"ק א' לפרש ד' הר"מ שכ' בפ"ה מה"ש דמש"ה מחמרינן בספק דרוסה משום שהוא מפורש בתורה וכונתו ליישב בזה משה"ק התוס' חולין (ד' מ"ג) אמאי בספק דרוסה לא נוקים אחזקת היתר ותירצו משום דדרוסה שכיח ולכאורה מנלן דזהו שכיח וה והיינו שכתב הרמב"ם דממה שבחרה התורה לפרש טריפת דרוסה יותר מאינך ח"י טריפות מזה ידעינן דדרוסה שכיחא ומצויה יעו"ש א"כ אפשר לומר דמה"ט חיישינן לספיקא דדרוסה גם מה"ת. ומכיון דבסוגיין ע"כ מספק דרוסה פריך א"כ שפיר יליף דאזלינן בתר רובא דמספק הו"ל למיתסר וכנ"ל וי"ל עוד בזה וקצרתי]: פלג ב

אכן הראיה שהביא בעי"צ מהא דפסחים (דף כ') דמשו"ה נקט שם זבחי שלמים דוקא הנה לפימ"ש בקצוה"ח סי' ת"ו ס"ק א' ליישב דמשו"ה הוא דנקט שלמים משום דלשיטת הר"מ בעינן גבי הכשר רצון בעלים דוקא ובאינך קדשים ליכא בעלים יעו"ש א"כ אין כאן ראיה לדין זה יעו"ש בקצוה"ח. אכן בס' עוי"ט סס"י ל"ב דחה לד' הקצוה"ח עפימ"ש במס' מכשירין דכל משקה שתחלתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון מכשיר א"כ שפיר משכחת לה הכשר אף היכי דל"ה ממון בעלים והיינו במשקה שהי בתחלתו לרצון וכו' יעו"ש ובמחכתה"ר דבריו דחויין דהאי דינא שתחלתו לרצון אינו מועיל רק באם החפץ הוא שלו ואם היה רוצה עכשיו בהכשרו הי' מהני אז אמרינן דסגי לן בניחותא דידי' שהי' רוצה מתחילתו אעפ"י שאין סופו לרצון אבל מכיון שעתה אין החפץ שלו ולד' הרמב"ם אין מן הדין שרצון אחרים יגרום טומאה לדבר שאינו שלהם א"כ אם היה רוצה עכשיו בהכשרו אמרינן דלא מהני רצונו מכיון שאין זה שלו מכ"ש דל"מ רצונו דמעיקרא שהי' ניחא לי' מתחילה וז"פ וברור

ומשה"ק שם דא"כ האיך מהני הכשר גבי איסוה"נ כמ"ש מנחות (דק"א) והא איסוה"נ לית להו בעלים הנה בזה י"ל דבאמת גבי הכשר לא בעינן דוקא שיהי' שלהם וכי לכם כתיב גבי הכשר מים ורק כונת הרמב"ם דלחפץ אחרים שיש להם בעלים ל"מ רצון אחר מכיון שהבעלים אפשר להם לעכב ולהקפיד הא מיהת באיסוה"נ שאין להם בעלים אחרים שיקפידו ודאי מהני רצין בעל החפץ אעפ"י שאינו שלו וחשיב כהפקר. ורק גבי הקדש שפיר כתב הקצוה"ח דהא רשות הקדש רשות אחריתא הוא. ומיושב בזה ג"כ מה שהקשו האחרונים על שי' הר"מ הנ"ל ממ"ש