לפלגות ראובן חלק א פט

פלג ו

וליישב קושית המג"א האיך שייך שיברך האחר וצונו ע"כ עלינו לומר בפשיטות עפימ"ש בח"ס או"ח סי' קס"ז ליישב קושית הגרעק"א בתוס' ר"ה (דף ט"ז ע"ב) ד"ה ותוקעים דמדמי דין תקיעה לב"כ דאף שכבר יצא י"ח מ"מ מיקרי זמנו משום הואיל ואיתרמי לי' ציבורא אחרינא והקשה דל"ד דגבי ב"כ הא הכהן בעצמו מקיים המצוה ל"כ גבי תק"ש שאינו אלא להוציא אחרים י"ח ותי' בח"ס דהא דאעפ"י שיצא מוציא כיון דהוא משום דכל ישראל ערבין זל"ז הוי כאילו הוא בעצמו חייב עדיין במ"ע ולא סגי לי' דלא תקע משא"כ בב"כ דאפשר שאין מ"ע על הציבור כלל עיי"ש והארכנו בזה בע"ה במק"א ועיין בדברינו שלהי ברכות עכ"פ לפי"ז מובן איך שייך שיברך האחר בלשון וצונו משום ה"ט גופי' שיקיים המחויב בדבר את המצוה ע"י מעשיו לכן יכול לומר וצונו משום דכל ישראל ערבין זל"ז וכנ"ל ולפי"ז נבין לחלק את הענינים דבמצוה שאפשר לקיים אותה גם בלא שליחות ושלא מדעת המחויב בדבר וכמו מזוזה ומעקה וכיו"ב שגם אם יעשה אחר בביתו בלא ידיעתו ג"כ האי בעה"ב הדר בה מקיים המצוה ע' מח"א ה' שלוחין סי' י"א דמה"ט מברך גם בעושה מעקה ע"י עכו"ם עיי"ש א"כ משום הערבות מיקרי גם הוא מחויב בדבר ושפיר מברך ואומר וצונו לא כן במצוה דבעי דוקא שליחות א"כ באמת איך יאמר השליח וצונו דהא ע"י השליחות מיקרי המשלח המקיים את המצוה ולא השליח ובלאו שליחות הא א"א שיעשה אז ודאי המשלח מברך **(הג"ה וע' יו"ד סי' קכ"ו סעיף ט"י בט"ז ס"ק י"ז משה"ק לענין טבילת כלים ע"י א"י האיך יברך על מה שיטביל העכו"ם והישראל אינו עושה כלום כו' עיי"ש ובהגהת זהב מזוקק העיר להקשות אי טבילת כלים כשר ע"י עכו"ם א"כ איך יברך הישראל אף אם יטבול בעצמו למ"ש במנחות פ' התכלת דכל מצוה שעשייתה ע"י עכו"ם אין ישראל מברך על עשייתה אפי' אם ישראל עושה זה ע"ש שנדחק ליישב דשא"ה משום שע"י עכו"ם אינו כשר רק בדיעבד ובמחכתה"ר ז"א תי' כלל דהא מבואר שם דלכתחלה דאינו רשאי הוא רק משום הברכה. אלא דלק"מ שהרי שם בסוגיא דמנחות (דף מ"ב ע"ב) פריך עלה ומשני אלא כל מצוה שעשייתה גמר מצוה כמו מילה אע"ג שכשירה גם ע"י עכו"ם מברך עלי' וסוכה ה"ט משום שאין עשייתה גמר מצוה דגנב"כ כשירה עיי"ש וז"ב. וצ"ע מ"ש המג"א סי' רס"ג ס"ק י"א בשם הר"ש דאשה המדלקת נרות ש"ש ביה"ש ע"י א"י מברכת עיי"ש והא אפי' אם עשאן ע"י ישראל ל"ח כאן כמו עשאן בעצמו ומשום דהאי מילתא ל"ב שליחות לפי מ"ש התוס' שבת (דף כ"ה ע"ב) ד"ה חובה דאם היו דולקין א"צ לכבותן ולהדליקן מחדש יעו"ש וא"כ דמי למצות מעקה שהביא המח"א ה' שלוחין שם בשם הכנה"ג דמה"ט דא"צ שליחות אין בעה"ב מברך ע"ז רק האומן המתקן ושם כתב דמה"ט מכ"ש אם עשאו א"י ודאי ל"ח כמו עשה בעצמו כדי שיברך אי לאו טעמא דבפועל יש שליחות עיי"ש וה"נ לזה דמיא. אבל אה"נ דאם הדליקן ע"י ישראל מברך שפיר לפי שיטת ר"ת שם דצריך לכבותה ושלא כמ"ש בקהלת יעקב שם וקצרתי:)** וכן מביא ג"כ המח"א ה' שלוחין סי' י"א בשם הכנה"ג דבדבר של"ב שליחות ע"כ העושה הוא המברך. ויובן ג"כ מעתה דבנ"ח אם ידליק ע"י אחר יברך המשלח דודאי אם אחר ידליק בביתו שלא מדעתו אינו מקיים המצוה וכן ראיתי לבעל יד אפרים סי' תל"ב באו"ח שם שהביא כן בשם הב"ח ונדחק בטעם הדבר ומה שהסברנו הוא הנכון בע"ה ודו"ק. ולפי"ז ע"כ עלינו לקיים מש"כ לעיל דתרומה שאני מכל הני דהא בתרומה בעינן שליחות דוקא ומ"מ התורם מברך וע"כ דה"ט משום דחשיבא כמו ברכת הודאה וכנ"ל

אכן להני דס"ל דהאיבעיא בנדרים (דף ל"ו) איפשיטא ויכול אחר לתרום משלו על של בעה"ב גם שלא מדעת בעה"ב וכמ"ש הרשב"א בחידושיו שם דל"ב מה אתם לדעתכם רק בתורם משל בעה"ב וכמש"כ בקצוה"ח סי' רמ"ג ס"ק ח' א"כ בפשיטא ניחא דאפשר לפי"ז מיקרי גם מצות הפרשת תרומה כמו דלא בעי שליחות דהא אפשר להפריש בלא דעת הבעלים ויתקיים המצוה לכן התורם מברך וכ"ז נכון בע"ה: פלג ז

ומעתה בוא נבוא לענין בדיקת חמץ שנסתפק בה המג"א וביד אפרים שם נדחק אם המצוה על גוף האדם שיבדוק או שהרשות יהי' בדוק ע"ש וכבר כתבתי דמפורש הוא ברמב"ם ובר"ן שהבודק יברך אמנם נראה לבאר עפי"ז סוגיא דפסחים ומאי דפליגי אמוראי שם (בדף ז') אם מברך לבער או על ביעור שכבר נתקשו בה הראשונים למה פליגי דוקא בברכת על ב"ח ולא בשאר מצות. כן משה"ק התוס' והר"ן למה באמת מסיק לברך על ב"ח כיון דאמרינן דבלבער כו"ע ל"פ ע' בדבריהם

ונקדים ליישב משה"ק הר"ן שם על הרמב"ם שפסק לחלק דבעצמו מברך בלמ"ד וע"י אחר מברך בעל ובסוגיא שם אמרו כן רק אליבא דמאן דס"ל לבער אבל למ"ד עב"ח לא מחלק מידי ואנן הא קייל"ן דמברך עב"ח עיי"ש שהשיג עליו ובכ"מ כתב אליבא דהרמב"ם דס"ל דמ"ד לבער פירושו אף לבער ובעל ודאי דמברך ומ"ד על ביעור פירושו דוקא על ביעור ואין זה אלא תימא שזהו נגד מאי דמפורש בגמ' דבלבער כו"ע ל"פ רק פליגי בעל ופירושו דחוק לגירסתנו בגמ' אליבא דהרמב"ם גם הטעם שחידש הרמב"ם דמשו"ה מברך בעל משום שמשעה שגמר בלבו לבטל כבר נעשית המצוה לא משמע טעם זה מן הסוגיא דשמעתין: