לפלגות ראובן חלק א פה

אבל עשה דתשביתו אינו מקיים בביטול א"כ שפיר קאמר רחמנא ה"ט דשמא יאכל דשייך בחמץ ידוע גבי העשה דבאמת לגבי העשה ל"מ ביטול כלל וז"ש מיום הראשון עד יום השביעי והיינו דלא בדיל מיני' כולי שתא. וא"ש מה שלא נאמר מיום הראשון עד: יום השביעי גם גבי הל"ת שם דבזה הא מהני ביטול ולא מצי למיהב בזה טעמא דשמא יבוא לאוכלה עיי"ש ודו"ק

ולפי"ז א"ש גם דעת הרמב"ם שכתבנו דס"ל ג"כ דלחמץ ידוע ל"מ ביטול והקשינו דהאיך אפשר לדידי' דחשא"י ליבעי ביטול מה"ת הא סד"א לקולא מה"ת ולפי"ז מיושב היטב עפי"מ שביארנו לעיל בע"ה דס"ל להרמב"ם דספק מ"ע מה"ת לחומרא א"כ שפיר אפשר לומר דכיון דכל עיקר החילוק שבין חמץ שא"י לח"י הוא רק בענין המ"ע דתשביתו א"כ שפיר י"ל דלח"י באמת ל"מ הביטול לגבי העשה וכל עיקר הביטול ל"מ בזה רק לחמץ שא"י ומ"מ בעי ביטול מה"ת מספק דבספק מצוה מתחייב שפיר מה"ת להחמיר. ומכאן גופה יש להוכיח דלגבי הל"ת דב"י מהני ביטול גם לח"י דא"א לומר לגבי הלאו דיהי' צריך ביטול לחשא"י דאינו מחויב בספק ל"ת מה"ת וכנ"ל ודו"ק

ונחזור את דברינו בקצרה לפי מה שהוכחנו ממתני' דשלהי עירובין דטעם המוקצה הוא משום הכלאים דבג"כ והיינו דאסורין שלא בשעת העבודה וע"כ מה שחטאת העוף באה עה"ס הוא כמשנ"ת משום דספק מצוה לכו"ע מה"ת לחומרא א"ש מ"ש אור לי"ד בודקין את החמץ כו' והיינו גם לחשא"י דנפקא לן מתשביתו שמחויב לבערן מספק ובביטול בעלמא סגי בזה והא דצריך בדיקה כדי שלא יעבור בב"י כמ"ש רש"י וביארו הר"ן ויתר המפרשים דלשיטת רש"י הבדיקה הוא ג"כ מה"ת כשלא ביטלו ונפקא לי' מתשביתו. ויש להוסיף עוד להוכיח דע"כ משנתינו איירי מבדיקה דאורייתא שקודם הביטול דהרי אמרו מקום שאין מכניסין כו', א"צ בדיקה ותיקשי דכיון דתנא מהדר אחיובא הו"ל למיתני להיפוך מקום שמכניסין כו' צריך ולמה תני פטורה דא"צ ע"כ. וכן הקשו באמת בקול הרמ"ז ע"ש להוכיח מזה דדוקא מקום שאין מכניסים כלל א"צ אבל מספק חייב וכמ"ש לקמן (דף י' ע"א) פלוגתא דר"א ורבנן בס' על ופירש"י משום דבחמץ אינו אלא מד"ס גם רבנן מודי דספק פטור וע"כ דמתני' דידן מיירי מחיוב בדיקה מה"ת דבזה באמת גם מספק חייב ומיושב עפי"ז גם משה"ק בפנ"י על הר"ן דס"ל דגם אחר הביטול תקנו חז"ל בדיקה משום שמא לא יבטל בלב שלם ויעבור על ב"י א"כ למה לא אוקי הר"ן גם שי' רש"י כן אחר התקנה שצריך לבטל ומ"מ שפיר פירש שלא יעבור בב"י כנ"ל עי' פנ"י במתני' ולפי"ז א"ש דמשנתינו ע"כ איירי בבדיקה דאורייתא דהרי גם מספק חייב בה ודו"ק: בע"ה סיומא ע"מ פסחים והתחלתו כראי המס' ולמס' ביצה. פלג א

תמן תנינן בירך ברכת הפסח וכו' ובגמ' שם לד' ר"ע לא שפיכה בכלל זריקה וכו' ר"ש איקלע לפדה"ב בעו מיני' פשיטא על פדה"ב אקב"ו עפדה"ב אבי הבן מברך ברוך שהחיינו כו' דקמטי הנאה לידי' או אבי הבן וכו' א"ל אבי הבן מברך שתים והילכתא וכו'

והנה ראשון תחלה נאמר ליישב סמיכת האי עובדא דר' שמלאי למשנתינו וברשב"ם נדחק וראיתי בס' חוט המשולש בד' הגאון מהרא"י סי' ג' שם דיבר בזה עפ"י משה"ק האו"ח על טעמא דירושלמי כאן דמשו"ה ס"ל לר"י דפסח פוטר את הזבח משום דפסח עיקר וזבח טפל והקשה הא הזבח ע"כ נאכל תחלה דפסח נאכל על השובע ומבואר ברמ"א או"ח סי' רי"ב ס"א דבכה"ג אין העיקר פוטר את הטפל והאריך שם בקושיתו עפ"י טעם הירושלמי מ"ט דר"ע הא ודאי חגיגת י"ד אינה אלא מדרבנן ועפי"ז הסמיך המאמרים דקרי לה טפל משום שאפשר בלא חגיגה. אף דעתה המצוה בשניהם וכמ"כ הבעה"ב פוטר את הכהן בברכתו כיון שאפשר בכהן אחר עיי"ש

והנה לענ"ד נראה די"ל דאף שעיקר חיוב החגיגה אינה אלא מדרבנן מ"מ אחר שהביא אותה הוי מצות אכילתה מה"ת ולא גרע משלמים דמבואר ברש"י פסחים (דף נ"ט ע"א) ד"ה בשאר שהוא מ"ע מה"ת גם על אכילת בעלים וכ"ה בפי' הרא"ש נדרים (דף ד' ע"ב) ד"ה קשריא וברמב"ן על סה"מ מ' א' ולחנם נסתפק בזה בצל"ח ביצה (דף י"ט) ואכ"מ. וא"כ הא באכילת החגיגה מקיים ג"כ מ"ע כמו באכילת הפסח ושפיר י"ל דמשו"ה הוא דגמ' דידן שביק לה"ט דירושלמי דלאו שם טפל עלה ופשיטא די"ל דה"ט דפליג ר"ע על ר"י לפי"ד הירושלמי וי"ל עוד דהירושלמי לא פליג על טעמא דתלמודא דידן דס"ל לר"י דזריקה בכלל שפיכה אלא שמוסיף לומר דפסח עיקר וזבח טפל דאי לא"ה הו"ל שלא לצאת אף דבדיעבד יוצא בשפיכה מ"מ כיון דלכתחילה בעינן זריקה דוקא צריכה ברכה בפי' אי לאו ה"ט דפסח עיקר וכו' ויתיישב עפי"ז גם פסקי הרמב"ם שיתקשה בלח"מ פ"ח מה' חו"מ דס"ל כר"ע דל"ז פוטרת את זו ובפ"ב מה' פסוהמ"ק ס"ל דניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא ולפי"ז א"ש דמ"מ א"י משום דאין שם טפל עלה מאחר דאכילתה מ"ע דאורייתא וי"ל גם בזה וקצרתי

ולענ"ד י"ל הסמיכות בע"ה באופן פשוט עפ"י משה"ק שם שברכת הזבח הוי ברכה כוללת ושל פסח הוי ברכה פרטית וצריך לצאת כמו שאמרו בברכות על כולן אם אמר שהכל נ"ב יצא ונשאר בקושיא וע"כ עלינו לומר דה"ט שא"י משום