לפלגות ראובן חלק א עח

פלג ד

אכן לבד מה שזה דוחק לומר דפליגי תנאי בהאי מילתא דכלאים בבג"כ אי הותרה או דחוי' ולבד מה שגם הרמב"ם דפסק כר"י כאן דמוציאו בצבת של עץ נקט ג"כ נמי טעמא דר"י שלא לרבות את הטומאה ולא נקט טעמא דטלטול האבנט שהוא מוקצה לשיטתו דס"ל דשלא בעידן עבודה אסור הנה עיקר ההוכחה אליבא דר"י אזדא לה לפימ"ש בשו"ת מפרשי הים אשר בסוף ס' יה"ת על ב"ק ליישב קושית השאגת **(שמביא שם מ"ש וא"ל מיגו דחל אחר שישא בת בנים חל נמי קודם דכיון דצריך לישא ב"ב כבר נעקרה שבועתו ול"ח דאל"כ נימא נמי לעיל סי' רל"ו מתוך שחלה אחה"פ וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים דאין זה דמיון כלל למ"ש המהרי"ט שם דאדרבא במהרי"ט שם מפורש לעיל מזה דס"ל דבכה"ג אמרינן כולל שהרי ז"ל שם דאין לומר דהא דהירושלמי דוקא בלא אוכל מצה משום דמשכח רווחא למיחל קודם הפסח ומיגו דחל וכו' מדלא מפליג באומר שבועה שלא אוכל בלילי הפסח דמיגו דחיילא אשאר אוכלים כו' דהא לא משכח רווחא למיחל כו' דלא משמע לי' לחלק בהכי מדלא אפלוגי רבוותא בין הא דשבועה שאוכל נבילות ושחוטות דיצאתה שבועה לשקר כו' עכ"ל הרי נהפוך הוא דקאי בשיטת הסוברים דגם בכה"ג חיילא ול"ב דוקא שיחול השבועה קודם על ההיתר ושפיר מיקרי כולל גם מימים שאח"כ ומש"ש דא"ל מיגו דחיילא אלאחר שישא בת בנים ואחר שאכל כזית הני מילי דשפירין נינהו דאיך נאמר בזה כולל שיחול משום זה גם קודם שיקיים וישא ב"ב ויאכל כזית מצה וכו' דהא אמרת שא"א שתחול השני' רק משום שיקיים הקודם ויאכל מצה וישב בסוכה וע"כ יעבור שבועתו ומה דמיון הוא זה למ"ש הרמ"א הנ"ל דהתם אף אם יעבור הזמן מאיליו יותר שבועתו אחר הפסח ואינו מחויב ליקח אותה אח"כ לכן שפיר י"ל דחל בכולל ומה משל הוא לשם לומר דחל בכולל משום שיקיים המצוה ויעבור על שבועתו וכמש"ש דכיון דמ"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו ל"ח אף לאחר מכאן ולא דמי כלל לשבועה בכולל מימים שלאחריו דאינם תלויים זה בזה ואף אם לא יאכל כזית מצה בלילה הראשונה הא אינו מחויב מ"מ לאכול אח"כ שפיר י"ל דזה מיקרי כולל

ולפלא על הרש"א שהרכיב את הדברים והי' לי' להקשות מד' הרמ"א הנ"ל על הני רבוותא שהבאנו לעיל דס"ל דבכה"ג ל"א כולל מימים שלאח"כ גם על העי"ט יש לתמוה שלא הביא את זאת עכ"פ אי נימא דבכה"ג ל"ש כולל נידחית ראיית העי"ט הנ"ל וכמובן [ולכאורה יש להעיר בעיקר הדין ממש"ש בשבועות (דף כ"ה ע"א) נשבע שבועה שאתן לפלוני ושלא אתן דפריך בגמ' מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא וקשיא להו לרבותינו הראשונים ז"ל שם דהא אפשר לו שיתן צדקתו לעני אחר וכמ"ש בנדרים (דף ס"ה) וכי כל דמעני עלי נפל וע' חה"ר שם שכ' שיש מרבותינו שאמרו דדוקא כשהי' שואל העני ממנו ונשבע הוא דהוי שבועת שוא וע' מח"א ה"ש סי' ט"ו משה"ק ע"ז ממ"ש בקידושין פ"ק התקדשי לי בככר זה תנהו לעני וכו' עיי"ש ולשי' הרמב"ם הנ"ל א"ש בפשוטו דאף שאינו מחויב לפרנס כל העניים מ"מ כיון שאם הי' נותן לו גם לעני הזה הי' מקיים מצוה הוי כמו נשבע לבטל את המצוה דלא גרע ממצות ציצית דג"כ הוי רשות רק כיון שאם הי' לובש הבגד הי' מקיים מצוה מיקרי מבטל מצוה. ולפלא על מ"ש המח"א שם לפרש ד' הרמב"ם במ"ש נשבע שלא ליתן צדקה לעניים דהיינו שנשבע על עניים כולם עיי"ש ולהנ"ל לשי' הר"מ א"ש כפשוטו. וכן יתיישב בזה משה"ק הרא"ש שם סס"י י' שהי' אפשר להש"ס לאוקמי דמיירי אחר שכבר נתן כדי השגת ידו וכו' עיי"ש ועיין בתו"י נדרים (דף ח' ע"א) סד"ה האומר ולשי' הרמב"ם א"ש דמ"מ כיון שאם הי' נותן יותר מכדי השגת ידו שכבר יצא י"ח מ"מ הי' מקיים מצוה לכן אין השבועה חלה עליו וי"ל עוד בזה וקצרתי] מ"מ חזינן מיהת להרמב"ם דס"ל להדיא דבכה"ג הו"ל נשבע לבטל את המצוה גם במצוה רשות וכנ"ל וא"כ תיקשי מ"ש רבא לאביי הא מללה"נ הא שפיר קאמר אביי דבנשבע על כל שבעת הימים הא בשבועה ל"ח שבועה עלי' דהו"ל נשבע לבטל אה"מ ובאומר הנאת סוכה עלי שפיר חל נדרו אי נימא דבמצוה רשות אמרינן דליהנות ניתנו אע"כ דגם בכה"ג אמרינן מללה"נ ושפיר פריך רבא דבהנאת סוכה עלי לעולם מותר בישיבת מצוה דמללה"נ ודו"ק

וע' כרו"פ יו"ד סי' ח' מ"ש לדון בענין שחיטה בסכין של עכו"ם דאמרינן ג"כ מללה"נ ובחי' רעק"א שם השיג עליו ממ"ש בעירובין (דף ל"א) דאי מערבין גם לדבר הרשות אז ל"ש הא דמללה"נ ע"ש. ולפי"ז מיושבים ד' הכרו"פ דבאמת גם במצוה רשות כמו שחיטה אמרינן ג"כ הא דמללה"נ ושאני עירוב דאין העירוב מצוה כלל רק טצדקי לתקן איסורו שמוטל עליו לבלתי לכת חוץ לתחום וודאי דאם עושה כן לדבר הרשות ל"ש בזה מללה"נ וע' בזה בא"מ סי' כ"ח ס"ק ס'. גם זו"ז יש לחלק דבשחיטה הא זולת איסור אבמה"ח ול"ת עה"ד המוטל על הבהמה קודם שחיטתה הא איכא ג"כ איסור עשה שא"ז אשר היא מסתעפת ע"י חיוב השחיטה המוטל עלי' ונמצא כשעושה אותה ומקיימה לא ניתנה ליהנות רק לעול על צוארו כמ"ש בר"ה (דף כ"ח ע"א) וברש"י שם ד"ה לא ליהנות ל"כ בעירובין הא איסור התחומין אינו מסתעף מן העירוב לומר שבשביל שחייב בעירוב לכן אסור לילך חוץ לתחום ונהפוך הוא שבשביל שאסור עליו לילך חוץ לתחומו לכן נתנו לו חז"ל עצה לעשות עירוב ולהתיר עי"ז איסורו ונמצא שבאם עושה זאת לדבר הרשות שפיר נהנה עי"ז מה שמתיר לעצמו איסורא דרביע עליו אבל בשחיטה הא האיסור שא"ז מסתעף מחיוב השחיטה המוטל עליו. ולמותר להאריך בזה כי מחוורתא משנ"ת בקדמייתא בע"ה וקצרתי במה שאינו נוגע לעניננו:)**