לפלגות ראובן חלק א סב

את הדין ומשום דהתם כיון דחכם עוקר את הנדר למפרע י"ל דל"ח כמתקן דהא נמצא דלא הוי עליו איסור כלל כיון דעיקר הנדר הי' בטעות ועמ"ש בצל"ח ביצה (דף ו' ע"א) להשיג על המהרש"א שחידש שם דין חדש בעגל שלא נודע שכלו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט אסור לשוחטו ביו"ט דלא הי' מוכן מאתמול עיי"ש שהשיג עליו דכיון דעיקר איסורו הי' משום ספק נפל ועכשיו שהגיע יום שמיני נודע למפרע שמותר הי' גם ביום אתמול לכן אין בזה שום מוקצה ואין זה דומה לבכור שאין רואין מומו ביו"ט ואם עבר וראהו אין שוחטין עליו דשם אמרינן מי יימר דמזדקק לי' חכם וכו' יעו"ש: **(הג"ה ובמק"א כתבתי כיו"ב לדחות מ"ש בכרו"פ סי' נ"ז ס"ק ו' לפרש ד' התוס' זבחים (דף ע"א ע"ב) ד"ה ובטריפה שהקשו הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וא"כ מאי מועיל ירעו וכתבו למ"ד דרוסה יש לה בדיקה לאח"ש אם האדים בשר כנגד ב"מ או כנגד סימנים א"ש והקשה הא ושט אין לו בדיקה מבחוץ ותירץ שם כיון דמועיל בדיקה בדרוסה רק דילמא במקום נקב קשחיט א"כ אם ימתין יב"ח ה"ה מותר רק המשנה דקאמר ירעה או דמיירי באותן קדשים דבעינן דוקא תוך שנה או אתיא כר"י דס"ל בע"ח נידחין וממילא אידחי מהקרבה כיון דאידחי לי' תוך יב"ח עיי"ש

ולענ"ד דיחוי כזה חוזר ונראה כיון דאחר יב"ח הא איגלאי מילתא למפרע של"ה נדחה מעולם כלל ורק אנחנו לא ידענו מספק שמא נטרפה אבל אח"כ שנתברר למפרע שלא נטרפה הא ראוי' היתה מעיקרא אמנם עיין ברש"י בזבחים (דף ע"ג ע"ב) ד"ה אי מקריב מ"ש דבתערובות אפי' הוכרו לבסוף מ"מ אסורין הואיל ונדחו אמנם כבר מחקו זה האחרונים אלה הדברים מרש"י שם ומן הסוגיא לק"מ דהתם הא אסור מדרבנן משום גזירה שמא יקח מן הקבוע וא"כ הא נדחה בתורת ודאי ודו"ק. וכן העירותי במק"א בע"ה בכה"ג לענין משה"ק בס' תפארת יעקב על מס' גיטין (דף ע"ד ע"א) על שיטת הה"מ בדעת הרמב"ם בדיני תנאי שחידש לן דס"ל דקיום וביטול התנאי בעינן דוקא בפועל ולא בכח והרי בקובע זמן ל' יום ס"ל להרמב"ם דמתייבמת והא ע"כ אינה מתייבמת רק אחר ל' אפי' מת בתוך ל' דהא עדיין לא נתבטל רק בכח ולא בפועל וא"כ אין אנו קוראין בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' וא"ע ליבום גם אח"כ ע"ש ולענ"ד לק"מ דל"ד כלל ליבמה שנאסרה בשעת נפילה כיון שאינו אלא תנאי ולאחר ל' שלא נתקיים התנאי ונתבטל בפועל נתברר אח"כ למפרע שהיתה מותרת להתייבם א"כ ראוי' מיקרי' מעיקרא ויבמה שנאסרה לא מיקרי רק בגוונא שגם אח"כ אין היתרא דידה רק מכאן ולהבא תדע שהרי א"כ תיקשי מכל יבמות דעלמא שאסורה להתייבם תוך ג"ח א"כ הויא יבמה שנאסרה רק מכיון דלאחר ג"ח נתברר למפרע שהיא מותרת לכן אין זה יבמה שנאסרה כלל וכן מצאתי בחי' הרשב"א יבמות (דף קי"א) שכתב כן עיי"ש אמנם זה יש לדחות ולומר דשאני הכא כיון דתוך ג"ח גם לכו"ע אסורה אין זה מיקרי יבמה שנאסרה וכמ"ש תוס' ריש יבמות (דף ב' ע"א) ד"ה ואחות וע' חכ"צ סי' א' וקצרתי במה שחוץ לעניננו

)** ומצאתי בשו"ת בשמים ראש סי' רכ"ט שכתב ג"כ לדבר פשוט דבכה"ג שנתברר אח"כ למפרע שהי' היתר אין בזה משום איסור מוקצה ושם בכסא דהרסנא סי' רל"א מביא מהא דביצה (דף כ"ו ע"ב) מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר עיי"ש אלא שנתקשו שם בסי' רכ"ט וסי' ר"ל מהא דמתיב רמב"ח נשאלין לנדרים כו' ואמאי נימא מי יימר כו' הא כיון שנשאל על נדרו הותר למפרע ואין כאן מוקצה עיי"ש שנדחק לתרץ דרמב"ח ס"ל דיש מוקצה לחצי שבת וכל שנדחה שעה אחת תו לא חזיא לאכלה בשבת ולדידי' ודאי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע וכו' עיי"ש וזה דוחק

ולענ"ד עיקר קושיתם לק"מ די"ל בפשיטות טפי עפ"י מה שהזכרנו דהרבה נדרים יש שניתרין בחרטה דהשתא וכמ"ש בתשובה המיוחסות להרשב"א סי' רנ"א וסי' תנ"א דכל נדר שנדר שלא מחמת עצמו אלא מחמת קנס קיל משאר נדרים וניתר ע"י חרטה דהשתא וה"ר ממ"ש בגיטין (דף ל"ה) וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם כו' אע"ג דליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא גבו לה עיי"ש ובשעה"מ פ"ו מה' שבועות [ולפלא על בעל עמק יהושע דרוש א' שכתב כן מעצמו ולא הביא דבריהם] ובישוי"ע או"ח סי' קכ"ח בקונטרס בן המחבר עיי"ש וא"כ שפיר פריך רמב"ח דכיון דסתמא קתני ומשמע ודאי דגם בכה"ג נשאלין לנדרים ע"י חרטה דהשתא לצורך השבת והא מוקצה הוא ומשני דאי לא איזדקק לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות ול"ה מוקצה גם בכה"ג אבל אה"נ דהיכי דניתר ע"י פתח וחרטה דמעיקרא ודאי דל"ש כלל מוקצה בכה"ג וכנ"ל ודו"ק

ומעתה י"ל דהא דכתב הר"ן הטעם דאין נשאלין משום דמיחזי כדין היינו משום הנדרים הניתרין ע"י פתח וחרטה דמעיקרא דבהני הא ל"ש מתקן כיון דנתברר למפרע שהי' היתר אבל בנדרים הניתרין ע"י חרטה דהשתא דבזה הא ל"ח הנדר כמי שאינו ודאי די"ל דבהיתר הני נדרים איכא ג"כ משום איסור מתקן ורק דהר"ן חידש לן ה"ט דמיחזי כדין גבי שאלה בהני נדרים שמתיר אותן ע"י פתח וחרטה דמעיקרא דמשוי לי' טעות מעיקרא אף דלא אסירי משום מתקן מ"מ אסירי מטעמא דמיחזי כדין וממילא גבי הפרת הבעל דמיגז גייז רק מכאן ולהבא ודאי דיש בזה איסור מתקן ומיושב קושית הגרעק"א בע"ה כפשוטו דגם בהפרה יש איסור בשבת אי לאו טעמא דהשעה עוברת ומשו"ה הוא שהתירו חכמים ודו"ק: **(הג"ה ויש להוסיף עוד לפימ"ש התוס' בנזיר (דף כ"ב ע"א) ד"ה מר זוטרא בשיטת היש מפרשים שם דס"ל דאף אי נימא דבעל מיעקר עקר מ"מ ל"ד לעקירת חכם ולא אמרינן דהוי כמו שלא נדרה כלל אלא דמ"מ חל הנדר ואח"כ תומ"י נתבטל וא"כ נמצא דגבי הפרת בעל לעולם מתקן מיקרי אף אי נימא דמיעקר עקר. ומיושב אצלי בזה ג"כ מה שראיתי בחידושים שבסוף ס' הפלאה שהקשה בנדרים (דף פ"ז) במתני' שם היפר לתאנים אינו מופר וכו' שכתב הרמב"ם פי"ג מנדרים דל"א בזה הותר מקצתו הותר כולו כמו בהתרת חכם משום דחכם עוקר את הנדר מעיקרו והקשה דא"כ תיפשוט מהכא מאי דמיבע"ל בנזיר (דף כ"א) אי בעל מיגז גייז או מיעקר עקר דאי מיעקר עקר א"כ קשה במתני' כאן דנדרים (דף פ"ז) אמאי אינו מופר אף לענבים עיי"ש שנשאר בצ"ע ולהנ"ל ניחא דאף אי מיעקר עקר מ"מ ל"ד להתרת חכם דאינו נעקר מעיקרו שיהי' חשיב לא הי' לכן ל"א בי' הא דהותר כולו וז"נ וע' ר"ן נדרים (דף כ"ז ע"א) סד"ה לרבא ודו"ק. וכן יתיישב עפי"ז מה להקשות באיבעיא שם אי בעל מיגז גייז וכו' דל"ק נ"מ נמי לזה אי נימא בי' דין נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ולהנ"ל ניח דאף אי מיעקר עקר מ"מ ל"ש בזה הותר כולו דל"ד להתרת חכם. אמנם בזה י"ל כמ"ש בתוס' שם ד"ה בעל דעוד נ"מ איכא לאשכוחי ומיושב נמי בזה קושית השעה"מ ספי"ז מה' אי"ב מה דל"ק נ"מ לענין אם היפר הבעל הראשונה. דאין השני' חלה ובזה מיושב ודו"ק. ומאוד אתפלא על בעל בית הלוי סי' מ"ה שמחדש זאת מעצמו שם בכונת הי"מ שהביאו התוס' בנזיר שם ומיישב עפי"ז משה"ק התוס' על הי"מ הנ"ל עיי"ש באורך ולפלא שהרי להדיא מבואר כן בתוס' בעצמם שם אלא שהתוס' חשבו זאת לדוחק עיי"ש ד וכן מטין ד' התוס' שם (דף ל"א ע"ב) סד"ה אמרו להם עיי"ש וקצרתי:)**