לפלגות ראובן חלק א נה

גם בחפץ העכו"ם דהרואה יסבור שהוא חפץ ישראל וכמש"כ כאן ברא"ש להשיג על התוס' מה"ט דמ"מ הא איכא משום מראית עין וכן קייל"ן להלכה באו"ח סי' שכ"ה ס"א ועיי"ש במג"א ס"ק ד'. וע"כ עלינו לומר דהתוס' ס"ל דגם שם מ"ש הא דאין מגביהין כו' מיירי דוקא בחפץ של הישראל וכ"ה בביאור הגר"א שם וצריך להבין טעמא דהתוס' ז"ל בזה

איברא דגם על רש"י יש להקשות במ"ש במתני' לקמן (ד' י"ז) הטעם דנראה כמסייע להוליך בשבת דאכתי מאי איסורא איכא בזה הא מכיון דמותר להעכו"ם להוציא משא בשבת א"כ הא ל"ש כאן מסייע יע"ע כלל דז"א רק באם זה העושה עובר איסור ולהדיא פירש כן רש"י בע"ז (דף נ"ה ע"א) לגבי יי"נ דליכא איסור מסייע משום שהעכו"ם לא נצטוה ע"כ עיי"ש וצ"ע לכאורה: פלג כב

אשר ע"כ נראה לומר בישוב ד' רש"י ותוס' ז"ל הנ"ל דאזלי לשיטתם במאי דמצינו דפליגי בב"מ (דף צ' ע"א) במאי דמיבעי"ל התם אי רשאי לומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה דרש"י פירש שם דישה שלך והיינו דס"ל דבדישה של ישראל ודאי אסור ורק מיבעי' לי' בדישה של עכו"ם ובתוס' שם נחלקו ע"ז ומפרשי האיבעי' בדישה של ישראל וז"ל שם דבתבואת כותי פשיטא דשרי כיון שאין ישראל נשכר ממנו וכו' כמו שפשיטא שמותר לומר לכותי אכול נבילה ומה"ט נמי מותר לומר לכותי בשבת אילך בשר זה ובשל לצורכך כשאין מוטל עליו לזונו דאינו מרויח באותה אמירה כלום ומיהו אומר ר"י דל"ד לאומר לכותי אכול נבילה דל"ש התם אמירה לכותי שהישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לכותי לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל או לחסום עכ"ל ולפי הנראה דרש"י ותוס' אזלי בזה לשיטתם במ"ש בב"מ (דף ע"א ע"ב) במש"ש בשלמא סיפא לחומרא דרש"י ס"ל התם דלחומרא אמרינן דיש שליחות לעכו"ם וכבר ידוע דלגבי עכו"ם אין לחלק בשליחות לומר לגבי' דאין שלד"ע וכמ"ש להדיא ברשב"א בחי' לב"ק (דף נ"א) וע' מל"מ פ"ה מה' מלוה ולוה ובקצוה"ח סי' קפ"ה וא"כ שפיר מפרש רש"י לשיטתו דקאי על דישה של העכו"ם דאי בדישה של הישראל וישראל נהנה מזה ודאי דאסור מדין שליחות לחומרא. שוב מצאתי שהעיר קצת מזה בס' ישוי"ע או"ח סי' רס"ג ס"ק ו'. אמנם התוספות דפליגי שם על רש"י וס"ל דאין שליחות כלל בעכו"ם ואף לחומרא לכן שפיר יש לפרש אליבא דידהו דקאי על דישה של הישראל דמדין שליחות אין לאסור רק מדין אמירה לעכו"ם שבות ומיבעי' לי' אי אמרינן כן בכל איסורי לאווין וגם מ"ש בתוס' בשם הר"י ז"ל לדחות דלא דמי לאומר לכותי דמשמע דמספקא לי' מילתא י"ל נמי דאזיל לשיטתי' במ"ש ברא"ש פ' איזהו נשך סי' נ"ה דמספקא לי' להר"י ז"ל אי יש שליחות לעכו"ם לחומרא כרש"י ז"ל או דא"ש לעכו"ם כלל יעו"ש וגם הכא מה"ט הוא דלא פשיטא לי' לפרש על דישה של הישראל וכנ"ל ודו"ק

וממילא מובן לפי"ז דלרש"י דמפרש דהאיבעי' הוא על הדישה של העכו"ם ומבע"ל בשארי איסורים ע"כ דבשבת גם כה"ג לרש"י אסור וכמו בשל לצורכך. ומה"ט הוא דהצריכו לאסור אמירה לעכו"ם בשבת מדין שבות ולא אסרו מדין שליחות לחומרא לשי' רש"י [או משום דבאיסורי שבת ל"ש כלל שליחות כיון שגופו שובת וכמ"ש לקמן בע"ה] ומשו"ה רש"י לשיטתו מפרש גם מ"ש בשבת ולא יגביהנו דאסור גם בחפץ של העכו"ם משום דנראה כמסייע ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל לחלק בהא דכאן למ"ש בע"ז (דף נ"ה) לענין גורם טומאה דשאני הכא משום שהמעשה שהעכו"ם עושה אסור לי' להישראל לעשות וכמש"כ התוס' בהא דבשל לצורכך ומשו"ה גם מסייע אסור שהרי גם בחפץ העכו"ם אסור להישראל להוציאו לא כן התם בע"ז (דף נ"ה) אפשר דגם להישראל מותר לגרום טומאה ליין העכו"ם לכן אין בזה משום מסייע כיון דאין העכו"ם מצווה ע"ז אבל התוספות לשיטתם למאי דמפרשי דרק בדישה של הישראל מיבעי' לי' ובדישה של העכו"ם מותר מדינא לפי"ז שפיר קאמרי לשיטתם גם כאן באיסורי שבת דרק בחפץ של הישראל אסור לסייע להעכו"ם להוציא אבל בחפץ של העכו"ם ס"ל דמותר מדינא וכמש"ש לענין בשל לצורכך דמותר אף שאין הישראל יכול לעשות אותה מעשה ועיין או"ח סי' ש"ז סכ"א ובמג"א שם ס"ק כ"ט מ"ש בשם הגמ"ר דאם אין הישראל נהנה מותר לומר להעכו"ם ומקשה מהאי דשולח ירך לעכו"ם וגיה"נ בתוכה כו' ובמג"א נתקשה הא בשולח ירך כיון שאינו נהנה משו"ה מותר יעו"ש שתירץ דזה מיקרי נהנה כיון שנותן לו לאכול עיי"ש ולכאורה לפי מה שחילקו התוס' ב"מ שם דאם אין הישראל יכול לעשות זאת בעצמו אז באמת אסור ובמקום שמותר לעשות זאת בעצמו אז מותר א"כ הא לק"מ מהא דשולח ירך וגיה"נ דשא"ה שגם להישראל בעצמו מותר ליתן גיה"נ לתוך פיו של העכו"ם משו"ה מותר וכן הרגיש שם במחצה"ש [ועיין הגרעק"א שם בחידושיו מ"ש לתרץ מהא דשולח ירך דאיסור אכילה שאני דל"מ זה נהנה וזה מתחייב] עכ"פ משמע דהגהת מרדכי הנ"ל לא ס"ל לחלק כמ"ש התוס' ב"מ הנ"ל וי"ל עוד בזה: פלג כג

ויש להוסיף לומר דרש"י לשיטתו אזיל עוד במ"ש לפרש בשבת (דף ק"נ ע"א) במש"ש לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים בשבת ופריך בגמ' פשיטא מ"ש הוא מ"ש חבירו ופירש"י דהשולחו קעבר משום לפ"ע דלכאורה