לפלגות ראובן חלק א נ

הפנ"י ונביא ראיותיו. א' ה"ר מהא דמתיר הירושלמי (מובא בתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אנו) ללות בריבית דרבנן במקום מצוה ואי נימא דגם באיד"ר עובר בלפ"ע מה"ת אם כן כיון דלהמלוה לא התירו משום המצוה דהא יכול להלוות בלא ריבית א"כ גם הלוה עובר בלפ"ע מה"ת ואיך א"כ התירו אותה משום מצוה עכ"ד. לענ"ד אין זה הוכחה כלל דנראה פשוט דהתירו כאן לגמרי וחז"ל לא העמידו דבריהם כלל במקום מצוה באיסור זה דא"ר. תדע שהרי א"א לומר דהאיסור יש כאן אלא שהמצוה דוחה אותה דהא גם בדרבנן בעינן בעידנא לענין דחי' כמ"ש בשל"ה ובמג"א סי' תמ"ו ס"ק כ'. והגאון הנ"ל מדמה זה למ"ש הט"ז יו"ד סי' ק"ס ס"ק כ"א לענין פיקו"נ דלגבי המלוה נשאר האיסור אבל באמת ל"ד כלל דהתם אסור מה"ת ולמאן דדחי דחי משום פיקוח נפש אבל לגבי המלוה נשאר האיסור כיון שיכול להלוות בלא ריבית אבל לענין ריבית דרבנן שפיר אפשר לומר דחז"ל התירו בזה לגמרי ולא העמידו דבריהם כלל לגבי מצוה וע' יו"ד סי' ק"ס סי"ח בזה ובאחרונים שם. וראייתו השני' מהא דקי"ל החשוד לאכול איד"ר א"נ להאכיל לאחרים וא"נ דעובר בלפ"ע מה"ת הא קי"ל חשוד לקל אינו חשוד על החמור. הנה בזה נראה לומר זולת מה דלא משמע לאינשי איסורא דלפ"ע וכמ"ש הרב שם להשיב ע"ד וע"ש מ"ש ליישב עוד בזה ד' הריטב"א שהביא המל"מ לענין ריבית דצריכים היורשים להחזיר אף בא"ר ולא כוון יפה דאיסורא דלפ"ע הוי איסור בפני עצמו ולא תלוי בריבית כלל ול"ש בזה קלון וכמש"ש בעצמו לענין זנות בדברי הה"מ ומש"ש עוד ליישב בזה ד' הגמ' ב"מ גבי ההוא רעיא לא עיין בשטמ"ק בשם הריטב"א שם דל"ה לפ"ע גמור רק איסור דרבנן ע"ש] נלענ"ד לומר דכל מש"כ לדון הא דלפ"ע באיד"ר אינו אלא במכשילו לעבור במזיד וכמו בכל הני מקומות שהבאתי ל"כ במכשילו באיסור דרבנן בשוגג אפשר דל"ע משום לפ"ע ואף למה שנבאר בע"ה להלן בדברינו דע"כ גם באיד"ר מחויבים להפרישו ואף לעובר בשוגג מ"מ ודאי די"ל דאינו אסור מדאורייתא מיהת בשוגג אם מכשילו לפימ"ש בנתה"מ סי' רל"ד דבשוגג בדרבנן א"צ כפרה. נמצא ודאי דל"ד למשיאו עצה שאינה הוגנת. **(הג"ה ועיין שו"ת עין יצחק אהע"ז סי' ס"ז שהאריך הרבה בד' הנתה"מ הנ"ל גם אנכי בע"ה הארכתי הרבה בזה ועמ"ש שלהי עירובין מענין זה בע"ה אחת אשר אמרתי לציין כאן מה שנראה לדחות מ"ש בעי"צ שם לתרץ עפי"ז קושית גדולי האחרונים ז"ל משה"ק על הרמב"ם פ"ב מה"ס במאי דפליגי ר"מ ורבנן בסוטה (דף כ"ד) לענין מעוברת ומינקת חבירו אם מיקרי ראוי' לקיימה והקשו ת"ל דהא כיון דע"כ איירי בשבעל דבלא"ה הא קדמה שכיבת בועל לבעל וא"כ הא אינו מנוקה למ"ש הרמב"ם שם ה"ח דגם בביאת איסור מדרבנן אין המים בודקין את אשתו וכן העיר בזה ג"כ בתוי"ט פ"ד דסוטה מ"ג ותי' שם בעי"צ ע"ד עפי"ד הנתה"מ הנ"ל דשוגג בדרבנן א"צ כפרה וי"ל דמיירי בשוגג יעו"ש. ובמחכתה"ר ז"א דהא מבואר שם ברמב"ם ה"ט הטעם ששותה מפני שאין כאן עבירה ופסיק ותני ל"ש שוגג ול"ש מזיד וכן מוכח ממש"ש לעיל ה"ח דארוסתו בבית חמי' אינה שותה מפני שבעל בעילה האסורה יעו"ש ולדברי העי"צ ע"כ מיירי שם במזיד ועלה קאי ע"כ גם מ"ש בה"ט לענין מעוברת חבירו

והנראה בזה עפימ"ש במל"מ שם להתפלא על הרמב"ם מ"ש זה מזה ורצה לתרץ דמעוברת חבירו שאני דהביאה אינה איסור מצד עצמה רק מצד הולד. ושוב סתר תירוצו ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה סוטה (דף כ"ד) דלר"מ הוי ביאה אסורה והאיך נימא שבשביל שאסורה לו אח"כ יקרא למפרע ביאה האסורה ולענ"ד נראה דשפיר י"ל דה"ט דהרמב"ם דל"ח לה ביאה אסורה כלל משום דמעוברת חבירו אינה נקרא איסור רק דינא וכמ"ש הבית מאיר בצלעות הבית סי' ה' דהוא משום דהולד זכה בשדי אמו כמו הפורס מצודה דזכה במצודתו ועיין ח"ס סי' ל"ג ח' אהע"ז מביא לדבריו וקלסי' ובסי' ל"ב שם כתב דאין לדון בזה דין איסורא רק דין יורד למערופיא של קטן וכמ"ש בחו"מ סי' קנ"ו וקרי לה התם ד"מ קרוב לד"נ עיין שם. עכ"פ לפי"ז אפשר לומר דמשו"ה קאמר הרמב"ם דאינה עבירה משום דאינו רק דינא וגזירה דרבנן אבל עצם הביאה ביאת היתר קרי' לה ורק שעבר אדרבנן ובדין בדיקת המים ל"ב רק מנוקה מעון מביאת איסור אבל לא שיהי' מנוקה מכל עבירות שבעולם ולכן כיון דביאת היתר היא לא איכפת לן הא דעבר אדרבנן וגזל את הולד. אמנם ודאי די"ל דז"א רק אליבא דחכמים דפליגי אר"מ וס"ל במעוברת חבירו דאם כנס יוציא ויכול להחזירה דלדידהו שפיר י"ל כנ"ל דאין זה איסור רק דינא דיורד למערופיא של הקטן לא כן לר"מ דס"ל דאם כנס יוציא ואסורה עליו עולמית לדידי' משמע לי' להרמב"ם דס"ל דהוי עליו שם איסור והיינו שחכמים אסרוה עליו ואליבא דר"מ שפיר קאמר הרמב"ם בפי' המשנה דהוי' ביאה אסורה וכמש"ש וז"ל ר"מ סבר מי שנשא מעוברת כו' יוציא ולא יחזיר עולמית ולפיכך הוא אצלו עובר עבירה כמו ישראל שנשא נתינה וכו' ורק אליבא דר"מ הוא דמשמע לי' להרמב"ם לומר דס"ל דיש ע"ז דין איסור ומשו"ה הוא דס"ל אם כנס יוציא ולא יחזירנה עולמית לא כן לדידן דקייל"ן כרבנן וכמ"ש הרמב"ם פי"א מה"ג הכ"ח ובאהע"ז סי' י"ג סי"ב לדידהו שפיר י"ל כמ"ש בספרו היד דאין זו ביאה אסורה ואין זה נוגע כלל לדינא דהנתה"מ הנ"ל וקצרתי במה שאינו נוגע לעניננו ובמק"א יבואר יותר בע"ה:)** ולד' הנתה"מ הנ"ל ודאי די"ל דבשוגג באיד"ר אם מכשילו ל"ה איסור תורה וכנ"ל ולק"מ לפי"ז משה"ק שם מהא דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור וכמובן ודו"ק: