לפלגות ראובן חלק א מא

להא דפסחים ואולי ס"ל כמ"ש המרדכי לתרץ ולחלק בין מדעתי' לשלא מדעתי' רק מ"מ הי' נראה לתרץ ד' הש"ך הנ"ל עפימש"ש הר"ן בסוגיא דפסחים אחר שהביא ד' התוס' דמיירי בי"ג דאי בי"ד הא החוב על המשכיר וכתב שם בשם אחרים לתרץ דאה"נ דהמשכיר מחויב להחזיר המעות רק דמיירי לענין דל"ה מקח טעות והר"ן תי' דעל המשכיר ליכא רק חיוב מצוה ואי לא עביד ליכא חיוב ממון דהא אין ב"ד יורדין לנכסיו עיי"ש עכ"פ לפי"ד האחרים הנ"ל אשר כן הוא ג"כ שיטת הרמב"ן מובא בב"י או"ח סי' תל"ז דבאמת אין לו להשוכר שום הפסד ממון דהא המשכיר מחויב להחזיר לו את הוצאותיו ורק דאמרינן האי סברא דניחא לי' לאינש וכו' לענין דלא ליהוי מקח טעות א"כ אפשר דהש"ך כאן בשיטת האחרים קאי אשר כן הביא גם הרמ"א או"ח סי' תל"ז שיטה זו ושפיר כתב לחלק בין מקום הפסד לשלא במקום הפסד והמרדכי שלא תירץ כן הנה פשוט דס"ל כאן כשי' החולקים וס"ל דא"צ להחזיר לו ההוצאה וא"א שוב לחלק כנ"ל דהא גם שם איכא הפסד ומ"מ אמרינן דניחא לי' ולכן מחלק שם בין מדעתי' לשלא מדעתי' וז"פ

ובזה תבין מה די"ל לכאורה על שלא תירצו הקדמונים ז"ל תי' מרווח לחלק בין לכתחילה כמו בספרים וכיו"ב דאסור ליקח לכתחילה ובין מש"ש בפסחים דמיירי שכבר בדק ועשה מצוה רק שרוצה לתבוע מעותיו אח"כ לכן אמרינן דא"צ להחזיר מפני שגמר ועשה בלב שלם וכ"כ בס' ארצות החיים סי' י"ד א"י ס"ק ג' לתרץ קושיתו מהא דפסחים עמ"ש בנדרים (דף ל"ו) גבי תרומה בתורם משלו עש"ח ולא נפשט האיבעי' ולהך גיסא דא"צ דעת בעלים מבואר דאפי' במצוה המוטלת עליו לעשותה אמרינן נמי דלא ניחא לי' ותירץ שם כנ"ל דבפסחים לענין דיעבד מיירי וכבר גמר ועשה המצוה בלב שלם דוגמת מ"ש הרמב"ם פ"ב מה' גירושין ה"כ גבי הא דרוצה אני ע"ש ובאמת ראיתי להגאון רמ"ז בנו של הגאון ישוי"ע או"ח סי' י"ד בקונטרסו שם בזה שכתב לתרץ הקושיא בהאי סברא ולחלק בין לכתחילה לדיעבד עיי"ש ולענ"ד לא העלימו הראשונים ז"ל עיניהם מסברא זו הפשוטה דכבר כתבתי דעיקר קושיתם הוא רק לשיטה זו דס"ל דאינו מחזיר לו הוצאותיו ורק לפטור אותו אמרינן סברא זו דניחא לי' וכנ"ל ובודאי דגם לכתחילה מיירי כמו אם יבוא תומ"י לחזור בו משום זה דאינו בדוק הוא ודאי דאמרינן דא"י לחזור ומשום ה"ט דקייל"ן ניחא לי' לאינש כו' וע"כ לומר כן דלהאי שיטה דס"ל דמחזיר לו הוצאותיו הא אפשר לתרץ בפשיטות דשאני התם משום דאין לו הפסד וכמשנ"ת וא"כ ליתא לתירוצם הנ"ל ומשום דגם שם בפסחים מיירי לענין לכתחילה דהא אינו מחזיר לו הוצאותיו כלל וכנ"ל דא"א לחזור בו כלל משום סברא זו דניחא לי' כו', ואף במקום הפסד לשיטה זו ודו"ק בזה. וראה זה מצאתי להאור זרוע הגדול סי' תשמ"ה באמצע התשובה שם להר' אביגדור כהן זצ"ל שכתב לתרץ האי קושיא מהא דב"מ על הא דפסחים וכתב הוא ז"ל לפרש הא דאמרינן בב"מ מהו דתימא ניחא לי' לאינש כו' קמל"ן היינו לאו דקמל"ן דל"א סברא זו דניחא לי' רק דקמל"ן דכאן ל"א כן משום דדילמא האיך לא מהימן לי' יעו"ש

ונוראות נפלאתי בזה דלפי דבריו הנה לא יתורץ רק הא דשואל ס"ת לא ישאילנו לאחר משום דלא ניחא לי' אבל מ"מ איך יתרץ מ"ש שם עוד במפקיד ס"ת אצל חבירו דאסור לקרות בו והא האיך מהימן לי' וכבר נפסק להלכה בחו"מ סי' רצ"ב דגם במפקיד אסור וצע"ג ובעיקר סברת תירוצו הנה לכאורה אינו מובן מאחר דכללא קייל"ן דכל אדם רשאי ליקח חפץ חבירו למצוה משום דניחא לי' לאינש כו' א"כ איך נאמר דאין השואל רשאי כו' משום דדילמא לא מהימן לי' והרי רשאי הוא בעצמו ליקח ונראה טעמא דהוא משום השואל דאם אמנם כל אדם רשאי ליקח חפץ חבירו למצוה הוא באשר יודע האדם כי בדעתו להחזיר החפץ לבעליו ורק רוצה לקיים המצוה ומ"מ השואל אסור ליתן לאחר משום דדילמא לא מהימן לו השני הזה וכמובן רק כבר אמרנו כי דבריו צ"ע ודו"ק: פלג י

והנה שם באו"ח סי' תל"ז ס"ב פסק הב"י דאמרינן סברא זו דניחא לי' וג"כ אין המשכיר מחויב להחזיר לו מעותיו וברמ"א שם מביא הדיעה השני' דחייב להחזיר לו הוצאותיו ועיי"ש במג"א ובח"י בשם הב"ה מה שנדחקו בישוב הקושיא מה שלא פסק כן הרמ"א ביו"ד לענין מזוזה דצריך להחזיר לו הדמים ובארה"ח שם סי' י"ד האריך באלה ב' הדיעות לבארם יעו"ש וצריך אני להרחיב הדיבור קצת בע"ה דהוא ז"ל נדחק שם ליישב קושיתו מהא דתרומה דאמרינן דלא ניחא לי' אם כי היא מצוה המוטלת עליו עיי"ש מ"ש ליישב לשיטת הסוברים דגם במקום הפסד אמרי' ניחא לי' כו' משום דבלא"ה יתקיים עכ"פ מצות תרומה בתבואתו וביותר משום דמכליא קרנא ולכאורה להסוברים דהא דפסחים דאינו מחזיר לו הוצאותיו משום סברא זו דניחא לי' תשאר הקושיא דהא גם התם מכליא קרנא רק לענ"ד לחנם הרכיב הענינים והאי דתרומה אינו ענין כלל להא דהכא

דהנה ידוע מ"ש רש"י בגיטין (דף מ"ז ע"ב) דהפרשת תרומה לאו מצוה דרמיא עלי' הוא אא"כ אוכלן או מוכרן דמשתרשי לי' ועיין מה שכתבנו בזה בע"ה שלהי פסחים ולפי"ז בפשיטות מיושב קושית הארה"ח הנ"ל מהא דתרומה כיון דעתה אין עליו שום חיוב עודנה ולאו מצוה דרמיא עלי' היא כלל רק באם בא לאוכלן או למוכרן וא"כ אם בא אחר ותרם עליהם והוציאם מי"ח דמי ממש לאם אין לו כלל תבואה המחויבת וכמו מצות ציצית באין לו בגד ולכן שפיר שייך לומר בזה דניחא לי'