לפלגות ראובן חלק א לה

בהערבות והיינו דקאמר כמעלת ב"ח כי כל אחת מהמעלות זולת מה שמשמשת לעצמה משמשת ג"כ לחבירתה ומבלעדי התחתונה לא יוכל להשתמש בעליונה וכמו א' ערב לחבירו והאחרון הכביד מה שלפעמים האחד ח"ו מחטיא את חבירו וכמ"ש חז"ל ע"ז שאין מספיקין בידו לעשות תשובה והמפרשים ביארו בזה מ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' היינו מה שנוגע לעצמו כשלג ילבינו ואם יאדימו להחטיא גם את האחרים רק כצמר יהיו וע' ביעה"ד ח"א דרוש ו' מ"ש בביאור ד' הגמ' סנהדרין שתפס לירבעם בבגדו וכו' מי בראש ומוכיח שם דהא דכל המחטיא א"ח הוא בנמצא אצל כל אדם מה שהשני לומד ממעשיו ועיי"ש עצה לזה לזכות א"ח וכו' ועפי"ז י"ל מ"ש כחילותיו שב"ד דכתיב בהו הירא וגו' ולא ימס את לבב אחיו וגו' ובס' אבן ישראל להגרי"ס מבאר הדבר כפשוטו למ"ד בסוטה הירא מעבירות שבידו האיך שייך ולא ימס וכתב שם דבעבירות גלויות הא ל"ש יראה דיראה ל"ש רק בדבר האפשר לא בדבר הכרחי כמ"ש באפיק"י ח"ב ד' כ"ה באורך והירא מעבירות שבידו היינו המפורסמות ול"ש בהו יראה רק למי שאמונתו רפוי' ואז באמת ירא מקול עלה נדף ויש לחוש שלא ימס ג"כ את לבב אחיו בפשוטו ע"ש וז"ש כחילותיו שב"ד שהשגיחו ע"ז שלא יקלקל את חבירו וקצרתי בכל הנ"ל והבן בדברים: פלג ג

ומעתה עפ"י היסוד הזה בדין הערבות שכל ישראל ערבין זב"ז אשר זה מוכרח לקיום התורה כנ"ל נבאר בע"ה איזה ענינים בהלכה ועל פיהם נבוא להמכוון והנה בתוס' הגרעק"א למשניות מגילה פ"ב מ"ד אות י"ח וכן גם בתשובותיו סס"י ז' הקשה על מ"ש הרא"ש ברכות (דף כ' ע"ב) דנשים ליתנייהו בדין ערבות ולכן א"מ את אחרים היכי שאינן מחויבות בדבר והקשה ע"ז ממתני' דמגילה הנ"ל דחרש המדבר וא"ש למ"ד דאם לא השמיע לאזנו לא יצא א"מ את אחרים ובזה יקשה דיוציא מדין ערבות יעו"ש שהכריח לפרש ד' הרא"ש בדוחק דכונתו רק שאינן בערבות בדבר שאינן מחויבות בזה כלל ובזה ליתנייהו גם בערבות וערבות ל"ש רק בדבר שהוא ג"כ מחויב אלא שכבר יצא יעו"ש

ובאמת המעיין ברא"ש יראה מלשונו דכונתו פשוטה כמ"ש האחרונים לפרש את דעתו דס"ל דנשים ליתנייהו כלל בערבות שהרי כן כתב שם גבי אנשים שערב הוא בעבורו ועליו להצילו מן העון ולפטור אותו מהמצות כו' וע"כ מ"ש אח"כ דנשים ליתנייהו בערבות כונתו דאינן מחויבות להציל האחרים מהעון לגמרי ולא נ"מ כלל בין דבר דאיתנייהו בי' ובין בדליתנייהו ורק התוס' ברכות (דף מ"ח) ד"ה עד ס"ל שם לחלק בזה כנ"ל אבל דעת הרא"ש נראה ברור דס"ל דליתא לדין ערבות גבי נשים. ועפ"י דרך דרוש נראה לומר טעם הדבר עפימ"ש במהרש"א בח"א ב"ב (דף פ"ח) דמשו"ה לא נתחייבו בערבות עד אחר ערבות מואב בשנת מ' כו' משום דאז הוי כערב בשעת מתן מעות שכבר התחילו בכיבוש א"י קצת ארץ סיחון ועוג עיי"ש וא"כ י"ל דנשים כיון שלא נטלו חלק בארץ אין לחייבם בדין ערבות כלל וא"ש לפי"ז גם מש"ש הגרעק"א בשם הדג"מ דאנשים חייבים בערבות הנשים וכמובן [ושם בהגרעק"א הקשה על הדג"מ מהא דמשמע גבי ינאי מלכא שהי' גם המלכה עמהם ומבואר דשפיר יכול להוציא גם נשים אכן כבר נתקשה בזה הדג"מ בעצמו בס' הצל"ח ברכות (ד' כ') ותי' בטו"ט דשפיר מיקרי מחויב בדבר משום האנשים שצריך להוציאן ומשו"ה מוציא שפיר גם את הנשים עיי"ש ולחנם דחה דברי הצל"ח בזה] ועלינו לפי"ז ליישב קושית הגרעק"א הנ"ל על הרא"ש ממתניתין דמגילה בחרש שא"מ והנראה בזה בע"ה עפימ"ש בח"ס חאו"ח סי' קס"ז ליישב קושית הגרעק"א בתוס' ר"ה (דף ט"ז ע"ב) ד"ה ותוקעים דמדמה תקיעה לב"כ והא התם הכהן עצמו מקיים מ"ע ל"כ גבו תקיעה שאינו רק להוציא אחר ע"י וכתב הוא ז"ל לתרץ דהא דאעפ"י שיצא מוציא כיון דהוא מטעם דכל ישראל ערבין זל"ז הוי כאילו הוא חייב עדיין במ"ע ולא סגי לי' דלא תקע משא"כ בב"כ דלדעת רוב הפוסקים אין מ"ע על הציבור להתברך [ע' ריטב"א כתובות (דף כ"ד) שכ"כ וקצרתי] ולפי דבריו יובן דכאן ל"ש כלל לומר דחרש שאינו שומע יוציא האחר מטעם ערבות דכיון דבעינן שישמיע לאזניו ולאו בר הכי הוא א"כ מה יועיל לו האי חיובא דערבות המוטל עליו דלא עדיפא מחיובא דידי' שיש עליו מעצמו ומכיון דגברא לא חזי משום שא"ש איך יוציא את המחויב בדבר כיון דקריאתו לא חשיבא מצד חסרון עצמותו מה יוסיף לנו דינא דערבות שהוא אינו רק לגרום עליו חיוב כמו אם הי' חייב בעצמו בדבר זה אבל אינו משבח מעשיו וקריאתו דל"ח כיון שא"י להשמיע לאזניו וז"א שייך רק בגברא דמעשיו שפירין רק שכבר יצא י"ח ואין עליו חובה מעתה בזה אמרינן דהערבות משוי עליו חובה כמו אם עדיין לא קיים את המצוה בעצמו וחייב הוא בדבר זה ומוציא ג"כ האחרים מה"ט וכ"כ גבי נשים כיון דמעשיהן חשיבי אם הי' שייך בהו דין ערבות שפיר הו"ל להוציא את, החייבין בדבר דמטעם ערבות נעשו גם הן חייבין בזה וצריכין ע"כ לומר דלית בהו דין ערבות כלל וכנ"ל [ועיין לבוש או"ח סי' קפ"ו ס"א דמשמע כן ע"ש] ומאי דאמרינן באיבעיא דנשים בברהמ"ז דאורייתא וכו' דאי חייבות הן מה"ת מוציאות האנשים לאו מטעם ערבות הוא כלל כיון דהמה בעצמן מחויבות עתה בדבר זה ובכה"ג ל"צ לטעמא דערבות כלל וע"ש בצל"ח סד"ה אא"ב וז"ל שוב נקרא ב"ש ג"כ מחויב בדבר מה"ת ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדה דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא וכן מוכח ממ"ש האחרונים דעל מצות דרבנן ליתא לערבות ע"ש בצל"ח וישוי"ע או"ח סי' קפ"ו ס"ק ג' ובצל"ח ברכות