לפלגות ראובן חלק א כ

הגרעק"א ז"ל ודמי לצידת צבי שלא ישכנו וא"כ הא משאצל"ג היא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א והו"ל להיות מותר גם בהבערה בכה"ג וכמשנ"ת לעיל דגם בהבערה בעינן דוקא צריך לגופה. אע"כ מוכח לכאורה דס"ל לר"ע דאב"ח א"ש והוי תיקון על הלאו אם כבר עבר או מצוה בפ"ע כמ"ש בשאג"א סס"י פ"ב להוכיח דע"כ עשה דתשביתו אינה תלוי' בלאו דב"י וב"י דלענין שלא לעבור בב"י סגי במוציאו מרשותו אפי' תוך הפסח ע"ש והוי מלאכה גמורה ושפיר מדייק רש"י שלא לפרש דמזה ילפינן מדנפיק לר"ע וכו' דזה יש לדחות דהא מ"מ י"ל דס"ל לר"ע דגם משאצל"ג חייב ומשו"ה מפרש דילפינן מדלא נפיק לר"ע וכו' אלא וכו' דאי השבתתו בכ"ד ישליכנו לכלבים וכו' דודאי אף אי נימא דס"ל משאצל"ג חייב מ"מ הוי שרי דהא אינו מלאכה כלל אע"כ מוכח דס"ל אב"ח אלא שריפה ומיושב מאוד לשון רש"י ז"ל בע"ה

ולפי"ז הלא מיושב ג"כ משה"ק בסתירת ד' רש"י מהא דביצה (דף כ"ז) דקאסר גבי שריפת קדשים גם האכילה לכלבים משום דרחמנא אחשבי' ולא כן כאן גבי ביעו"ח דלפי דברינו חילוק גדול יש ביניהם דהתם שפיר י"ל דהוי מלאכה גמורה כיון דעשה דש"ק הוא לתקן הלאו שכבר עבר ודמי ליריעה שנפל בה דרנא כיון שכבר בא הנזק הוי צל"ג דצריך לתקן ל"כ כאן גבי ביעו"ח לפום מאי דקיימינן השתא למ"ד דהשבתתו בכ"ד דאינו אלא לתקן המכשול שלא יעבור בב"י מכאן ולהבא דדמי לצידת נחש שלא ישכנו וכמו שכתב הגרעק"א ז"ל כנ"ל ודאי דבכה"ג אין זה מלאכה כלל אף אי נימא דס"ל לר"ע דמשאצל"ג חייב במלאכה גמורה וכמובן ונכון הוא: פלג ו

אמנם כ"ז לא כתבנו אלא עפי"ד הגרעק"א שכתב דלמאן דאמר דהשבתתו בכ"ד לא הוי לאו הנל"ע רק להצילו שלא יעבור בב"י וכנ"ל ולכאורה יש לעשות סמוכין לדבריו ממה שהקשה בשאג"א סי' פ"ב לר"י דס"ל דב"י הוי לאו הנל"ע דהא לפי"ז לר' יהודא דאמר אב"ח א"ש כל שאינו שורפו אעפ"י שמשביתו ע"י ד"א לא קיים לעשה שבה ולוקה בביטלו לעשה או לא קיימו וכו' ולרבנן אם משביתו בכ"ד קיים לעשה דהשבתה ואין לוקין עלי' וא"כ יקשה לר"י האיך לקי והא מק"ו יליף לה מנותר וקייל"ן דאין מזהירין מן הדין וגם ל"ל לרבנן למימר לי' כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וכו' תיפוק לי' דאין מזהירין מן הדין וכו' עיי"ש. ולד' הגרעק"א הנ"ל הי' מיושב שפיר דל"ש להקשות אליבא דר"י האיך לוקה והא אין מזהירין מן הדין דאדרבא לרבנן דס"ל דהשבתתו בכ"ד הא ס"ל דלוקין לעולם ולדידהו הא ל"ה נל"ע כלל ושפיר יליף ר"י מק"ו דדינו בשריפה וחשיב לי' לאו הנל"ע וע"י שריפה מיהת לא ילקה כשמקיים העשה הרי דלענין מלקות אינו מחמיר ר"י ואדרבא מיקל הוא דלרבנן לעולם לוקה ולר"י ע"י שריפה לא לקי. אלא שזולת מה שמצינו להשאג"א ז"ל כאן להדיא שלא כד' הגרעק"א ז"ל ובפירוש ס"ל דלרבנן לא לקי וחשיב נל"ע בהשבתתו בכ"ד וכנ"ל אלא שגם ממקום שבא הגרעק"א להוכיח דלמ"ד בשריפה חשיב נל"ע משום דלגבי שלא לעבור מכאן ולהבא בב"י סגי לי' בהשבתה בכל דבר ע"כ דרחמנא אצרכי' שריפה לנתק ללאו שבה וכו'. משם גופה יש להוכיח ג"כ דגם לרבנן דס"ל דהשבתתו בכ"ד חשובה ג"כ לאו הנל"ע וכמשנ"ת לעיל בשם השאג"א שם סי' פ"ב ופ"ג דאפשר לקיים עשה דהשבתה בלא ל"ת דב"י וב"י דלענין ב"י וב"י במוציאו מרשותו סגי ואפילו בתוך הפסח מה"ת וא"ע עליו אבל לענין עשה דתשביתו לא מהני ואם לא הוציאו מרשותו קודם ו' שעות ולמעלה בהא אין לו תקנה אלא בביעור דוקא עיי"ש הרי למ"ד דס"ל השבתתו בכ"ד מ"מ יש לו עצה אחרת שלא לעבור בב"י גם בתוך הפסח אם מוציאו מרשותו וא"כ י"ל ג"כ דע"כ האי עשה דתשביתו באה לנתק הלאו. עוד תיקשי לן לפי"ז במ"ש חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו כו' וא"כ הוי תחלתו להחמיר וסופו להקל ולמה לן כ"כ תיפוק לי' דלגבי מלקות גופי' הוי סופו להקל לגבי שריפה דאם ישרפנו לר"י לא לקי ולרבנן חייב מלקות. ע"כ דאין לנו לעשות פלוגתא חדשה בזה בין ר"י ורבנן ולהסוברים דלאו דב"י הוי לאו הנל"ע בין לרבנן דס"ל השבתתו בכ"ד ובין לר"י דמצריך שריפה לכו"ע ס"ל דהוי ניתק לעשה ומעתה חזר וניעור מה שהקשו בסתירת ד' רש"י הנ"ל: פלג ז

אמנם בע"ה מצאתי מקום לקיים את דברי גם אי נימא שלא כד' הגרעק"א ז"ל הנ"ל ואף אי נימא דלכו"ע חשיב לה לאו הנל"ע. וצריך אני להקדים דברים בזה דהנה ע' ר"ן פ' האורג מביא ד' הרשב"א ז"ל שמתיר לכוין לכתחלה בנעילת הדלת לצוד גם את הצבי שנכנס לתוכו ובלבד שלא יתכוין לצידת הצבי לחוד והר"ן השיג עליו ואוסר אף באינו מכוין לצידת הצבי משום דהוי פס"ר עיי"ש ובס' עי"ט סי' כ"ב האריך להצדיק ד' הרשב"א הנ"ל ע"ש שעדיין נשאר בקושיא ממ"ש בשבת (דף קל"ט) היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה חייב חטאת ולמה לח נימא ג"כ דרשאי הוא ללבוש הבגד אף אם מכוין להוציא גם הציצית התלוין בהן ע"ש שנשאר בצע"ג וכ"כ קשיא לי ע"ד הרשב"א הנ"ל לכאורה ממ"ש בשבת (דף ק"כ ע"ב) דאסור לפתוח הדלת אם מכבה או מבעיר ע"י פתיחתה אף דאינו מכוין משום פס"ר ומ"ש מנעילת הדלת דשרי גם לכוין שיצוד הצבי. אמנם הנלענ"ד בביאור ד' הרשב"א הנ"ל הוא כפשוטן דאיסור פסיק רישא בכ"מ ל"ש רק באם עושה מעשה איסור ג"כ לבד מעשה ההיתר וכמו גרירת כסא וספסל שעושה הגרירה דהוא היתר ועושה ג"כ מעשה החריץ דהוא