לפלגות ראובן חלק א קמג

פלג ה

ויומתקו דבריו עוד עפימש"כ עוד בע"ה בהאי פלוגתא דרבא ור' זירא ביבמות שם דאזלי לשיטתם לפימ"ש בשו"ת חמדת שלמה סי' ל"ח במ"ש הרמב"ם פ"ה מה' יסוה"ת דגם בהני ג"ע דיהרג וא"י אפי' בצינעא דהוא רק משום דבדידהו נאמר מ"ע דונקדשתי גם בצינעא אבל לא משום חומר איסורן וכתב דהרמב"ם למד זה ממאי דפליגי רבא ור' זירא בע"ז (דנ"ד) גבי נעבד באונס דלרבא ס"ל שם דגם מעשה באונס הוי מעשה ובפרהסיא נאסרה הבהמה ור"ז ס"ל שם דלא מיקרי מעשה כלל באונס ומשו"ה אפי' נעבד ל"ה לאסור הבהמה ע"ש. ומתרץ שם עפי"ז ג"כ משה"ק המגיה במל"מ על הרמב"ם שהביא המ"ע של ונקדשתי למ"ע בפ"ע וראי' ממ"ש אביי ס"פ ב"ס ת"ש וכו' ואם איתא תמניא הוי הרי דהוי מצוה בפ"ע וקשה הא רבא קאמר דאינהו וכל אביזרייהו וא"כ י"ל לרבא דל"ה מצוה בפ"ע ותירץ דמרבא אין ראיה דרבא לשיטתי' דס"ל דהדרינן לכללא קאמר שפיר דהוי אביזרייהו דהיינו חומר שהחמירה התורה בגוף הדבר לענוש אפילו באונס משא"כ לר"ז דאונס לא הוי מעשה רק משום לא תחללו והרמב"ם הא פסק כר' זירא שפיר פסק כאביי דהוא מ"ע בפ"ע

[וראיתי בס' כובע ישועה על ב"ק (ד' מ') שהביא מ"ש בס' שפת הנחל דרוש י"א דזה תלוי במאי דפליגי רב ושמואל בב"ק (דף מ') לענין שור האצטדין דלרב דס"ל אנוס הוא וכשר לגבי מזבח ע"כ ס"ל דמעשה באונס ל"ה מעשה כלל ולשמואל הוי מעשה וקייל"ן כרב דל"ה מעשה ושם בכ"י הקשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם פט"ו מתפלה ה"ג דכהן שעבד ע"ז באונס או בשוגג אעפ"י שעשה תשובה אינו נושא כפיו לעולם שנאמר לא יעלו כהני הבמות וברכה כעבודה והכ"מ שם נתעורר מנלי' להרמב"ם גם באונס דכהני הבמות ודבית חוניו ל"מ שהיו אנוסים ותירץ שם דמדמה אונס לשוגג דפסול כר"ש סוף מנחות אך לפי"ז תיקשי דהאיך מדמי אונס לשוגג דהלא להרמב"ם באונס לאו מעשה הוא כלל ודחה בזה דבריהם עיי"ש ולכאורה שפיר הקשה לפי"ד הכ"מ הנ"ל רק לענ"ד נראה בע"ה דלחנם נתקשו בזה על הרמב"ם ומצינו גמ' מפורשת כהרמב"ם דכהנים דבמות אנוסים היו ומ"מ נפסלו לכהונה מטעם קנסא וכמ"ש אך לא יעלו כהני הבמות וכו' כמ"ש הרמב"ם והוא בע"ז (דף נ"ד ע"א) דפריך הגמרא גבי מעשה בדשא"ש מנלן דאסרה אילימא מכהנים וכו' ופירש"י שאנסום מלכי ישראל לעשות כומרים לעכו"ם וכתיב ולא יגשו אלי לכהן לי ודחה לה ודילמא שאני כהנים דבני דעה נינהו ופירש"י וקנסא הוא הרי מפורש דכהני הבמות אנוסים היו ומ"מ אסרום אותם מקנסא ולפלא על כולם שהעלימו עין מהסוגיא דע"ז הנ"ל וא"ש פסק הר"מ אף דס"ל דמעשה באונס ל"ה מעשה מ"מ שפיר פסק דכהנים האנוסים פסולי לעבודה ומטעם קנסא. שוב מצאתי שכבר העיר בזה בשו"ת חכם צבי סי' י"ג עיי"ש ודו"ק]

ועפי"ז נראה להגירסא דגרסינן כאן ביבמות רבא ע"ש א"כ י"ל דרבא ור"ז אזלי לשיטתם בזה דלרבא דס"ל דגם מעשה באונס הוי מעשה לכן ס"ל שלוקה גם משום זונה ל"כ לר"ז דמעשה באונס ל"ה מעשה אין כאן משום זונה וי"ל בזה גם בד' הרמב"ם שפסק בה' אי"ב פי"ח ה"ז דא"כ שנאנסה לוקה עלי' משום טומאה דמשמע לכאורה ג"כ דמשום זונה לית בה אלא שבכ"מ שם מדייק מדבריו שם דס"ל גם משום זונה וע' ביאור הגר"א אה"ע סי' ו' ס"ק ל"ב מ"ש בשם הראב"ד והרמב"ן שכתבו דכל באונס לא מיקריא זונה וכלישנא בתרא וקצרתי

ומה מאוד יתיישב לפי"ז מה שנתקשה בשו"ת חכ"צ סי' י"ג הנ"ל שמתפלא על האחרונים שתמהו עמ"ש הרמב"ם דאנוסים אינם נושאים כפים ופסילי לעבודה ומסיק שם דאונס גרע משוגג כיון שהדין הוא בע"ז שיהרג וא"י והוא עבר אף שאינו חייב מיתה כיון שבאונס עבר מ"מ הא עבר במזיד על מצות ד' וגרע משוגג והקשה לעצמו מ"ש דבשוגג חייב חטאת ובאונס פטור ותירץ דאדרבא קולא הוא לשוגג שניתנה שגגתו לכפרה אבל אונס לא ניתנה עבירתו לכפרה בחטאת עיי"ש ודבריו תמוהים דע"כ אונס קיל משוגג וכמו שמצינו בשארי חייבי כריתות שאונס מותר ובשוגג חייב קרבן. ומ"מ נראה לקיים דבריו הראשונים עפ"י מה שכתבנו וטעמא רבא איכא כאן להחמיר באונס טפי מבשוגג עפ"י שנתבאר שיטת הרמב"ם דמעשה באונס לאו מעשה הוא כלל א"כ דינא הוא שיפטר מקרבן רק מ"מ פסול לעבודה משום שעבר על מ"ע דונקדשתי במזיד ובזה גרע משוגג שאין בו עבירת עשה ומ"מ פטור מקרבן דעל עשה לחוד הא לא שייך קרבן וז"ב ונכון בע"ה

ולדברי הנוב"י הנ"ל מדוקדק היטב מה שאמרו בגמ' בעלה לוקה עליה משום טומאה שמדקדק בקרן אורה שם מ"ש בעלה דנקט ונדחק שם היכן נאמר לאו זה דטומאה באחר עיי"ש ולדברינו בשם הנוב"י מדוקדק היטב דלאו למעוטי אחר אתא רק למעוטי את האשה דהיא אינה לוקה משום האי לאו דטומאה וכה"ג כתב בט"ז יו"ד סי' קפ"ה סס"ק ב' בשם הרמ"א בתשובה שמדייק כן בהא דכתובות (דף ע"ב) הוחזקה נדה בעלה לוקה עלי' וכו' ולא היא עיי"ש. ולפי"ז מש"ש עוד כה"ג לענין לאו דזונה דרק בעלה לוקה עלי' י"ל דמשום גררא דטומאה נקט כהאי לישנא ודו"ק

עכ"פ אי נימא כדברי הנוב"י הנ"ל א"כ שפיר שייך להסתפק ספיקו של הנימוק"י הנ"ל דאפשר כיון דעל האשה ליתא להאי דינא דטומאה א"כ אם יש לו אח חלל וכמ"ש בסוגיא דסוטה שפיר מתייבמת דהא היבם מותר בה ושם טומאה לא כתיבא עלי' כלל. ובנימוק"י מסתפק רק באם היבם