לפלגות ראובן חלק א קלו

ולמ"ש הנה שי' הרמב"ם הנ"ל מוכרח עפ"י שיטתם דכיון דלדידי' על ספק מצוה אין מברכין א"כ ע"כ מוכח דגם על ודאי חסר מברכין על קריאתה דאל"ה הא גם מספק אין מברכין דהוי ספק איסור תורה לדידי' גם בנוסח ברכה. ומכיון שאמרו חז"ל דאין אנו בקיאין בחסו"י א"כ האיך אנו מברכין לכתחילה על קריאתה ע"כ דגם על ס"ת פסולה מברכין: פלג ד

ולכאורה יש להוכיח כשיטת התוס' הנ"ל דבנוסח ברכה אינו אסור אלא מדרבנן ממשה"ק הגאון רי"פ בס' אומר השכחה אות מ"ג לפימ"ש נדרים (דף י') דלא יאמר אדם לד' קרבן משום דילמא גייז לי' לדיבורי' וכתבו המפרשים וכ"ה בשל"ה דהטעם הוא משום שחיישינן שמא ימות כו' [ומפרשים עפי"ז מ"ש במתני' יומא (דף ל"ט) ואומר לד' חטאת רי"א א"צ לומר כו' כונתו דמשום שא"צ לומר חטאת רק לד' לחוד סגי לכן מותר לומר לד' תחלה ואח"כ חטאת ולא פליג על ת"ק רק מפרש דבריו ומיושב בזה קושית התו"י שם שהקשו מהא דנדרים הנ"ל ועיין ישוי"ע יו"ד סס"י קמ"ח וקצרתי] א"כ למה תקנו בכל המצות לברך עליהן עובר לעשייתן ניחוש ג"כ שמא ימות ולא יקיים המצוה ולפי שיטת התוס' הנ"ל דבנוסח ברכה אינו אלא איד"ר לק"מ דהוי רק ספק דרבנן ול"ח

ולפי"ז אמרתי להוכיח ג"כ כמ"ש בנוב"י מ"ת יו"ד סי' קכ"ג שכתב לפרש מש"כ התוס' כתובות (דף ע"ב ע"א) ד"ה וספרה במש"ש דמשו"ה אינה מברכת על ספירת זבה משום שאם תראה תסתור ומפרש שם דלאו דמשום ה"ט דחיישינן לברכה לבטלה אלא דמשה"ט ע"כ דא"א לחשבה למצוה כלל ע"ש מילתא בטעמא ולפי משנ"ת ע"כ מוכרח כדבריו ז"ל בפי' ד' התוס' הנ"ל דהרי להתוס' בעצמם אין זה אלא ספק דרבנן דל"ח לה ולפי"ז כתבתי לדון לענין ספירת העומר שמבואר בתוס' מנחות (דף ס"ו ע"א) ד"ה זכר בשם הבה"ג דכולהו חדא מצוה הוא א"כ האיך מברכין כל יום שמא ימות ולא יקיים המצוה ולזמן מרובה הא לכו"ע חיישינן שמא ימות וע' פי' הרא"ש נדרים (דף ג' ע"ב) דשלשים יום מיקרי זמן מרובה ולשיטת התוס' הנ"ל ניחא וקצרתי וע' חכ"צ סי' ק"ו ובשעה"מ פ"ד ה' סוכה ובנשמת אדם כלל ס"ח לענין א"ח לשמא ימות בזמן מועט ואין כאן מקומו

וע"ד הדרוש יש ליישב גם לשיטת הרמב"ם משה"ק באומר השכחה הנ"ל דהאיך תיקנו לברך עובר לעשייתן עפימ"ש בס' דעת קדושים להגאון בעל ושב הכהן דמשו"ה מברכין עובר לעשייתן משום דבזה אנו מובדלין מאוה"ע שאנו בשביל שאנחנו מצווין ועושין מקבלין שכר גם על המחשבה. ל"כ אחר המעשה הא גם הם מקבלין שכר עיי"ש. והלא ידוע מ"ש חז"ל חשב אדם לעשות מצוה ונאנס כו' מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה א"כ שפיר מברכין עובר לעשייתן ול"ח לשמא ימות דאף אם ימות יחשב כעושה מצוה וכאלו קיים אותה. לא כן התם גבי קרבן דהוי רק הכשר מצוה אף אי נימא דיקבל שכר על מחשבתו הטובה מכל מקום הא הקרבן עדיין לא נתקדש ולא הועילו דבריו והו"ל ש"ש לבטלה ודו"ק: פלג ה

ונשוב לדקמן דהראב"ד ס"ל דספק מצוה חייב לברך וטעמא דהראב"ד ממ"ש רבא דרק בדמאי פטור משום דרוב ע"ה וכו' ועיין בתוס' הר"י פ"ג דברכות בסוגיא דס' קרא ק"ש שהוכיח מהאי סוגיא דשבת דדוקא אמרו ספק דבריהם א"צ ברכה אבל ספק דאורייתא לכו"ע בעי ברכה יעו"ש ובחי' אנ"ש הקשה עליו דאדרבא מהכא משמע איפכא ע"ש וכוונתו דהא דמאי ג"כ ספק תורה הוא וכן הקשה ג"כ בלח"מ פ"ג מה' מגילה ה"ה על הר"י והרא"ש שכתב כן בשמו ר"פ כה"ד דספק תורה חייב בברכה ולכאורה קושיא חמורה היא. רק לענ"ד ליישב עפימשה"ק עוד שם הגרעק"א בדו"ח לשיטת ר"ת דלוקח אחר מירוח פטור מה"ת א"כ איך רצה להוכיח מדמאי דרבנן א"צ ברכה א"כ תיקשי ודאי נמי עיי"ש

[ובמק"א העירותי להקשות על שיטת הריב"ם דס"ל דדוקא קודם מירוח פטור לוקח אבל כשנתחייב ביד המוכר תו לא פקע כמ"ש התוס' ב"מ (דפ"ח) דא"כ למה צריך קרא למעט במעשר ראשון שהקדימו בשיבולין דפטור הלוי מתרומה גדולה תיפוק לי' דפטור מטעם לקוח מאחר שנותנין לו קודם מירוח בשיבלים ואולי י"ל בזה עפימ"ש התוס' סוכה (דף ל"ה ע"א) ד"ה אתיא שהכהן והלוי נחשבים לשותפים בהתבואה יעו"ש וכן מטין ד' הרא"ש בפי' לנדרים (די"ב) שכתב דמשו"ה מיקרי תרומה דבר האסור דלאו דאמרינן דע"י הפרשתו אסר את התרומה אדרבא מתיר את הטבל ע"י הפרשתו את התרומה הנמצא בתוכה עיין שם ובמקום אחר יבואר בע"ה א"כ כיון דשלו הוא נוטל אין זה בכלל לקוח וקצרתי]

ולענ"ד י"ל דהיינו מאי דשני לי' ודאי דדבריהם בעי ברכה דהא עיקר חיוב תרו"מ דידי' אינו אלא מדרבנן משום לקוח וא"ח רק משום דמאי דהוי ספק דדבריהם ושפיר כתב תוס' הר"י להוכיח מכאן דספק תורה לכו"ע חייב בברכה

ויתיישב ג"כ בזה משה"ק שם בס' אשי ישראל הא ס"ת חמיר מודאי דרבנן והעיר שם מכ"מ ולהדיא מפורש כן בר"ה (דף ל"ג ע"ב) וע' בדברינו שלהי עירובין בזה והאיך קאמר ודאי דדבריהם בעי ברכה וספק דהוא ספק תורה מיפטר מברכה