לי לישועה (על התנ"ך) רי

דז"א ונוקביה יצאו מארבע הבלים מנשיקין דאו"א ודבור של פיוס וז"א יצא מד' הבלים ונוקביה מן הדבור דאבא יע"ש, אפשר דזה רומז הפסוק וכאב דהיינו אבא את בן דרומזים למלכות דאת רומז למלכות ושם ב"ן הוא גם כן במלכות, ירצה ר"ל נעשה מן הריצוי דהיינו דבור הפיוס:

סי' ח' אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, כתב במדרש תלפיות ערך בהכ"נ וז"ל במדרש ילמדנו הביאו ילקוט משלי מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה באה לפני ר' יוסף הגלילי בן חלפתא אמרה לו רבי זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיים של ניוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה ואני מבקשת ליפטר מן העולם אמר לה במה הארכת כ"כ א"ל למודה אני אפי' יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לביה"כ בכל יום א"ל מנעי עצמך מביה"כ ג' ימים זא"ז הלכה ועשתה כך וביום הג' חלתה ומתה ולכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים עכ"ל, וכתב הרב מד"ת אך קשה האיך נתן ר"י עצה לזקנה שתקרב מיתתה ומה לו לתת עצה שתמות שהרי ר' חנינא בן תרדיון שהי' בצער הספוגים על לבו כדאמרינן בע"ז וא"ל תלמידיו פתח פיך ויכנס האש ולא רצה וכו' כ"ש בנידון דידן כזה שלא מן הדין לתת לה עצה לקרב מיתתה, ובדוחק י"ל שר"י עשאו ע"ד עת לעשות לה' הפרו תורתך שבראותו שהיתה אשה זקנה דלא שייך בה באים ללמוד תורה הימנה כדרך האיש הזקן וכו' נתחכם לתת לה עצה כזאת אע"פ שאינו מהראוי כדי שילמדו העולם מעלת השכמת בהכ"נ וכו', עוד תירץ הרב וז"ל עוד אפש"ל דשאני ר"ח בן תרדיון אם הי' פותח פיו נמצא שבידיו ממית עצמו וכו' משא"כ בנד"ד חדא שהדבר בספק ועוד שהיא עצמה אינה ממיתה עצמה בידים וגם זה דוחק עכ"ל ותירוץ זה של הרב הוא אמיתי ואינו דחוק לפי דעתי כי חילוק זה יש בין השני מעשים, אבל הקושיא מעיקרה ממעשה דר"ח בן תרדיון לא אלימא, ולא ידעתי למה לא הקשה ממ"ש בש"ס בכמה מקומות בעו רחמי עליה ונח נפשיה, דר' יוסי ראה שהיא מבקשת ליפטר וטענותיה נכונות והיינו הך דאמרו בש"ס דהוי תקיפא ליה עלמא טובא וע"כ נתן לה עצה למונעה מדברים המעכבים מיתתה ודבר המונע מיתה מותר להסירו וכמ"ש ביו"ד סי' של"ט ס"א בהג"ה כשאינו עושה מעשה בגוף החולה וא"כ ר' יוסי עשה כהוגן ליתן לה עצה זו ואפשר שנתיירא שמא היא תעשה דבר אחר יותר קשה לקרב מיתתה שהיא אשה שחייה חיים של ניוול ומבקשת ליפטר מן העולם:

וא"כ כדי שלא תעשה דבר האסור נתן לה עצה למונעה השכמת בית הכנסת בשב ואל תעשה וזהו תיקון לה וא"כ רצונך להקשות למה ר"א כשהיה בצער גדול לא רצה לקרב מיתתו הרבה תירוצים בדבר חדא שרצה להתחסד עם קונו אעפ"י שהיה מותר והראיה היא שכך יעצו לו תלמידיו שבודאי היו חכמים ולא יאמרו לעשות דבר איסור גדול אם לא ראו שהשעה צריכה לכך ועוד אפשר שר"ח כיון שמיתתו באה לו על ידי אדם עדיין לא היה יודע אם הקב"ה רוצה ליטול נשמתו ממנו או רוצה להצילו על ידי נס ואם כן כיצד יסייע במיתתו לא כן במעשה דאותה זקנה וגם באותם מעשים של הש"ס דבעו רחמי כדי שימות המיתה תבא מאת ה' ולא ע"י אדם וא"כ רב המרחק ביניהם:

סי' ט' מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו, בזוה"ק ריש פ' מקץ אמרו דאורייתא מכרזת בכל יום קמי בני נשא פסוקא זה כדי שיבואו ללמוד תורה ויתחכמו שהתורה נותנת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה ואפשר לומר דבפסוק זה נמצא רמז לתורה דתיבת בינה במספרה עולה ס' כנגד ס' מסכתות כמ"ש הרב מראית העין ז"ל בחידושיו על סנהדרין דף ל"ח לפי ענינו יע"ש והתלמוד הוא בלול ממקרא וכו' וידוע דאותיות ראשונות מחמשה חומשי תורה ונביאים ואותיות אחרונות הם ל"ב ל"ו בי"ת דבראשית ולמ"ד דישראל בתורה הם ל"ב וי"ו דויהי אחרי מות ולמד דויעל בנביאים הם ל"ו וזש"ה מי פתי ורוצה להסיר פתיותו יבא ללמוד הנה שהם ס' מסכתות שבתלמוד וגם חסר לב שחסר לו חמשה חומשי תורה שם ימצאנו ואותו שאינו יודע הנביאים אמרה לו שהכל שם בתלמוד פירושו ודיוקו עמו כי שם בלול הכל כאשר לכל:

סי' י' ברכות לראש צדיק ופי רשעים יכסה חמס, אפשר לרמוז ברכות לראש וכו' דהיינו ברכות הנהנין קודם האכילה והיינו לראש הוי צדיק דכל הזהיר במילי דברכות נקרא צדיק כמ"ש רז"ל והרשעים שאוכלים בלא ברכה בפיהם מכסים חמס שהם גוזלים כמ"ש בגמרא דברכות