לי לישועה (על התנ"ך) רה

שאנו מפרשים דקאי על דוד מן הראוי הי' לומר יצא צדיק ודו"ק והאריך:

סי' ק"י אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה גדולים מעשה ה' דרושים לכל חפציהם, כשהאדם מכיר בנסים ונפלאות שעשה לו ה' מדי יום ויום צריך להודות ולספר חסדיו יתברך בתוך עדת קדושים המכירים נפלאות ה' ומעיינים בקורות הזמן ויודעים שהכל בהשגחתו יתברך שמו ולא בדרך אקראי כדרך הרשעים הסכלים שכל המאורעים יאמרו שהוא דרך מקרה ולא דעת ולא תבונה להם להבין ולהשכיל בבוא עליהם צרה וצוקה מדה כנגד מדה ממעשיהם הרעים והולכים עמו בקרי באומרם כך חייב הטבע ומקרה אחד לצדיק ולרשע ואינם נותנים דעתם לחשוב שהקב"ה עמד וימודד גמול ידיהם כמדתיו לכל רו"ח ואם היו רוצים היו מתבוננים ודורשים גודל מעשה ה' כמו שעושים הצדיקים וישרים, וזהו מ"ש המשורר גדולים מעשה ה' והם נדרשים למי שחפץ לדורשם ולבררם וזה לא יהיה כי אם בסוד ישרים אבל הרשעים בחשך ידמו ולא בכח יגבר איש ואתם מכירים בנסים כי הם אינם בעלי נסים כ"א בעלי קרי"ם ואת פעולות ה' לא יבינו:

סי' קי"ב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, אפשר לפרש אשרי איש כמ"ש בגמ' ע"ז דף י"ט אשרי מי שמתגבר על יצרו כשהוא איש ירא את ה' וגם במצותיו חפץ מאד באלו המדות לא יש בו טענת מי הקדמני ואשלם כמ"ש הרב מדב"ק אות מ' בשם הרב קול יעקב שביראת שמים ועוד מי שהוא דבוק במצות וחזרן עליהם וממתין מתי תבוא לידי ואקיימנה ושמח בהם ליכא בהם טענת מי הקדימני וכמ"ש רז"ל ג"כ ששמחת המצוה משתלמת בעוה"ז ואם כן זה האיש הירא את ה' ובמצותיו חפץ מאד ומאד זה מלשון מאדך שמוותר מממונו במצות ומוציא יותר משליש על הידור מצוה וכ' התוס' בב"ק ד"ט דהנותן יותר משליש על הידור מצוה אוכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב (הביא דבריהם המדב"ק מע' ה' אות ג') באלו הזכיות יזכה להיות גבור בארץ בדין הוא שיקבל שכרו בעולם הזה וזהו בארץ רמז למלכות דינא דמלכותא דינא כמ"ש הרב חיד"א זלה"ה בס' הנז' מע' צ' על פסוק אין צדיק בארץ שכתב משם רבינו אפרים שזה הענין הוא דוקא לערך מדת הדין אבל למדת רחמים רובם צדיקים וכתב הרב חיד"א ז"ל דהכי מדויק באומרו בארץ דהיינו דינא דמלכותא דינא כמו שכתבתי, גם אנו נאמר שמי שיש לו המדות הללו דהוא ירא את ה' ובמצותיו חפץ מאד וגם מוותר מאודו עליהם שאין באלו הענינים טענת מי הקדימני גבור בארץ בדין הוא שנותן לו שכרו וגם יהיה זרעו דור ישרים כוונתו למ"ש הרב הנז' שם ערך א' ב' שכתב שאבא מזכה ברא כשהאב עושה מצות דליכא בהו טענת מי הקדימני וזה דוקא כשהבן אינו רשע כי אז אינו מועיל זכות האב כמ"ש רז"ל על יצחק שאמר יותן עשו בנו והשיב לו הקב"ה שהיה רשע ע"ש וא"כ זהו אומר כשיהיה זרעו דור ישרים שלא יהיו רשעים אז יבורך דאהני להו זכות אביהם שעושה מצות שאין בהם טענת מי הקדימני ובזה זוכה לשתי שולחנות הון ועושר בביתו בעוה"ז וגם צדקתו עומדת לעד לעוה"ב ודו"ק:

סי' קי"ו ל"א אמות כי אחיה ואספר מעשה יה, כתב בס' ישועות יעקב בשם חז"ל התורה והמצות סתום וגליא, כי סתום רומז לאין, ואתגליא רומז ליש שהוא התחברות יש לאין, ואין ביש, ולכן נקרא מצוה, כי אי"ן בא"ת ב"ש הוא י"ה דהיא בחינת האין, ואותיות ו"ה של מצוה הוא בחינות י"ש ולכן אותיות י"ה הוא סתום וכו' ולכן כשאדם בא לבחינה שמכיר עצמו שאינו כלום, רק השי"ת נותן בו כח אז מכנה לשי"ת בבחינת יוצר הווה שגם עתה הוא יוצר ומשפיע אכן כשהאדם מסתכל בעצמו ואינו מסתכל באין אז הוא מדרגת יש ונמצא מכנה לשי"ת בבחי' יצר בלשון עבר דוקא שבראו השי"ת וזהו שאמרו רז"ל כל המתגאה כאילו עע"ז כי המתגאהבבחי' יש ואינו מאמין כי בכל רגע משפיע כו' ע"כ:

ועפ"ז יבא על נכון מ"ש בשם האר"י ז"ל כי הגאה פוגם ח"ו בשם י"ה שהוא רומז לאין כנ"ל, ובזה יתפרש הכתוב דלא אמות כי אחיה, ואעפ"י שאני מדוכא ביסורין מפני שאני מאמין שהקב"ה יוצר ומשפיע חיים בכל עת, ובזה אני אחיה ואספר מעשי יה שרומז למדה זו אין שהוא יוצר כמש"ל ונרמז בשם יה דייקא ודו"ק כי קצרתי: