לי לישועה (על התנ"ך) רא

פעלך שהעינוי יועיל גם לשמחם בעולם הזה וגם והדרך על בניהם שלא נאמר בהם אבא לא מזכא ברא והיה הטוב אשר יעשה הקב"ה עמהם יועיל גם לבניהם אחריהם וק"ל:

שם בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, בהקדים מ"ש ה' מדב"ק ערך באו"א שחקר חקירת חכם על טעם שרגילין המפרשים לומר שהתשובה מועלת לישראל מדין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול והקשה הוא ז"ל דלדברים שנאמר בהם כי דבר ה' בזה לא תועיל תשובה דאב שמחל על כבודו אינו מחול כמ"ש ריב"ש בשם הראב"ד, ותירץ דאז מהני התשובה מטעם דהקב"ה דכולי עלמא דיליה ואע"פ דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שאני הקב"ה דכולי עלמא דיליה היא כמ"ש בקידושין וזהו דוקא לישראל דמודים דכולי עלמא דיליה ולא אומות העולם שאינם מודים בזה אינו מועיל להם עכ"ד קדשו וזאת היא כוונת הכתוב בטרם הרים יולדו ותחול ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל דר"ל דכולי עלמא דיליה הוא משום הכי תשב אנוש עד דכא דכיון דכולי עלמא דיליה מצי מחיל וזהו דוקא לישראל שנקראו אדם כמ"ש אדם אתם וכו' וזהו ותאמר שובו בני אדם דייקא וק"ל, ובזאת ההקדמה אני אפרש מ"ש בגמ' דשבת דף קי"ט ע"ב אמר רב חסדא כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו שני מלאכים המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומרים לו וסר עונך וחטאתך תכופר ע"כ, ולכאורה קשה למה אומרים לו בשעה זו וסר עונך וחטאתך תכופר דמה ענין זה לזה וכמש"ל אתי שפיר דכיון דאומר ויכולו ומודה בבריאת העולם וכולי עלמא דיליה הרי מתקבלת תשובתו וקושטא קאי וסר עונך וחטאתך תכופר בין עונות שיש בהם ביזוי דבר ה' ב"מ בין שאר חטאות ולזה דקדק ואמר כל המתפלל בערב. שבת דהיינו מסתמא המתפלל מתחרט מחטאתיו ואומר ויכולו וכו' ודו"ק כי קצרתי, אחר זה ראיתי להרב עיון יעקב שפי' כך במעט שינוי:

שם תשב אנוש ותאמר שובו בני אדם, אפשר כי כוונת הפסוק לרמוז כי כאשר הקב"ה מדכא לאדם ביסורין והוא חוזר בתשובה ומקבלם באהבה הנה הבני אדם הרואים אותו מתיסרין וחוזרין בתשובה ואם כן בהתיסר אנוש שהוא מלשון חולשא כמ"ש בירמיה ז' והוא אנוש (עיין במצודות על פסוק מס אנוש כי תזכרנו) הו"ל כאילו אמר לבני אדם שובו בתשובה והנה רז"ל פירשו בזה הפסוק תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש אפי' אם חטא אדם כל ימיו ובשעת מיתה הרהר תשובה הרי ניצול מאיבוד נפשו ואם כן אם קרא פסוק שמע ישראל בשעת מיתה הרי שב בתשובה ויתכן לרמוז כי דכא בגימטריא כ"ה כמנין אותיות פסוק שמע ישראל כידוע:

שם למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה שובה ה' וכו' בהקדים מ"ש בגמ' שבת דפ"ט כי אתה אבינו וכו' א"ל יצחק אע"ה כמה שנותיו של אדם דל עשרים דלא ענשת עלייהו וכו' פשו להו י"ב ומחצה פלגא עלי ופלגא עלך וכו' ע"ש וזהו שאומר המשורר למנות ימינו כ"ן גימט' שבעים כבר הודע שצריך להסיר כ' ונשארו ן' ומאלו צריך להסיר כ"ה של הלילות וכו' ולי"ב ומחצה שנשארו נביא ליצחק אע"ה שבלבב חכמה שלו למד סניגוריא ועשה פשרה עמך וא"כ שובה ה' לרחם עלינו ולמחול עונותינו והנחם על עבדך ולזה די שתשביענו חסדך על שעות הבקר שבכל יום דזהו פלגא עלך שהרי הסרנו י"ב שעות של לילה וחצי היום של אכילה ושתיה וכו' נשארו ו' שעות בכל יום פלגא עלך הוא רביע היום שבהתעורר החסדים בבוקר תמחול לנו אלו הג' שעות ובזה אנחנו נקיים וזהו שאומר שבענו בבוקר חסדך שהזמן מוכשר ושהחסדים מתעוררים וע"י זה נרננה לך אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך ונשמחה שכל ימינו עלו בידינו נקיים מעון וק"ל:

סי' צ"א כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמו, ר"ת "בי "חשק "ואפלטהו הוא שם קדוש חב"ו וגם שם בי"ט יוצא מפסוק זה כמ"ש רז"ל שבכוחו עולים ניצוצות הקדושים העשוקים ביד הסט"א וגם כ"י ב"י גימטריא מ"ב וידוע דכל שם מ"ב להעלות ובזה אפשר לפרש פסוק הנז' כי בי חשק האדם ואפלטהו בכח אותן השמות הרמוזים בפסוק זה שמעלים הניצוצות שבעונותיו נפלו בתוך הסט"א ואשגבהו היינו טעמא כי ידע שמותי ומכוין בהם וק"ל:

סי' צ"ב ואתה מרום לעולם ה' ר"ת מלוי, ויתכן שהכוונה לומר דטעם שיש בשמות מלוי ומילוי דמלוי כמ"ש האר"י זיע"א א שאין הפה יכולה לספר הוא הטעם כי