לי לישועה (על התנ"ך) קצה

לכף חובה, הן מצד שהצדיק יכול להיות נתפס בעון הדור, וא"כ הרי ראוי לו בדין ליקח חלק אדם רשע ולהתענג על רוב שלום:

ובזה יתפרשו הפסוקים בסוף מזמור זה, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו, קוה אל ה' ושמור דרכו וירומומך לרשת ארץ בהכרת רשעים תראה וכו' שמדבר ממש כנגד הג' טענות הראשונות שכתבנו, הא' שהרשע מבקש וצופה מכח שנאת חנם להרוג לצדיק אלא שה' לא יעזבנו בידו, הטענה השניה שעושה עבירות ומכריע את העולם לכף חוב גם לזה הקב"ה מציל את הצדיק ולא ירשיענו בהשפטו, את הצדיק לא ירשיענו בעון הרשע, וגם בטענה השלישית שנתפס הצדיק בעון הדור, גם בזה הצדיק מקוה בהי"ת שירוממהו לרשת ארץ החיים וישיב לו שם גמולו במושלם, וכשנכרת הרשע, בהכרת רשעים תראה, אותם הטובות נותנם לצדיק, וזהו תראה, שיהי' לו הנאה בהכרת רשעים, כי הלא תראה רשע עריץ וכו' ויעבור והנה איננו וכו' והיכן המצות שעשה שבודאי איזה מצות עשה, לזה משיב שמר תם וראה ישר התם שומר אותם המצות וראה שהדין ישר ונכון שיהיה אותם הזכיות אחרית לאיש שלום מן הטענות שכתבנו למעלה:

וא"ת והלא אמרת שהקב"ה מציל הצדיק מן הרשע ואם כן כיון שאינו יכול להזיקו למה ישלם לו בזכיותיו, לזה מוסיף ואומר ותשועת צדיקים מה' הוא ענין בפ"ע מפני שהוא מעוזם בעת צרה ובוטחים בו ומכח זה זוכים ויעזרם ה' ויפלטם מרשעים, ויושיעם והטעם כי חסו בו ואם כן אינו מתנת חנם אם מצילם מן הרשע, ואם כן לעולם הרשע חייב לשלם מן העדית, מן הטוב שבו על הרעה שממנו נמשך לצדיק, אע"פ שזה ניצול ממנו ע"י שבוטח בה', כי זאת ההצלה באה לו ע"י זכותו ודו"ק:

סי' מ"א אשרי משכיל אל דל וכו' ה' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו וכו' ואם בא לראות שוא ידבר לבו יקבוץ און לו יצא לחוץ ידבר וכו' גם איש שלומי וכו' הגדיל עלי עקב וכו', יתכן לפרש דדוד הע"ה אומר אשרי מי שמשכיל על ענין חולי הדל אם באו לו יסורין אם מאהבה או מחמת עון כדי שידונו את החולה לכף זכות, ובזכות זה ביום רעה ימלטהו ה' וכו' ומתחיל ללמד למשכיל הזה המבקר את החולה הקדמת הענין וכמ"ש האר"י ז"ל דחיות האדם באה משפע יו"ד הרומזת לחכמה, כי החכמה תחיה, וכשהאדם הוא חולה הוא מחמת שנתהפכו לו סדר האותיו' צינורו' השפע, ומן יו"ד נעשה דו"י בתר איפכא, ומעשר נעשה ער"ש, כי כל משכבו הפכת בחליו, ותיבות אלו ג"כ רומז ר"ת בחכמה (כמ"ש במ"א אני הדל) ומשום זה אמר דוד כשחלה אני אמרתי ה' חנני להשפיע אלי כסדר אותיו' הוי"ה ולא מהופכות, כי אנכי הרוא' כי חולי זה הגופני הוא מחמת הנפש שאינה מקבלת השפע כראוי ע"כ אמרתי רפאה נפשי כי חטאתי לך, ואויבי יאמרו רע לי, במקום שהיה להם להשכיל על חליי ולידע מאין בא הם לא איכפת להו ומחליטים הענין ואומרים מתי ימות ואבד שמו, ואינם עושים כמעשה החכמים הישרים כאותה שאמרו בברכות ר' אבהו חלש על לגביה ר' יוחנן א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן יהב ליה ידיה ואוקמי' כשראה ר' יוחנן שהיו יסורין של אהבה שאל לו אם לבו רוצה בזה הענין, וכשאמר לא כיוון ר"י בשם קדוש מע"ב שמות יל"י כמ"ש רז"ל שהוא ר"ת "יהב "ליה "ידים (ושם זה רמוז בס"ת הפכת מספדי' למחול' לי' שבשם זה מהפך החולי למחול, וגם בפסוק "ה' "לאורך "ימים ר"ת יל"י שמבריא וממילא מאריך ימים וס"ת מכה שמרפא את המכה) והקימו ועל זה מתרעם המשורר ואם בא לראות דהיינו לבקר אותי כר' יוחנן היה לו לעשות ולבדוק ולראות שהם יסורין של שוא דהיינו של מגן בלא חטא, וא"כ מה הי' להם לומר הי' להם לשאול אם לבו רוצה לקבץ און שהוא יסורין אלו ואם אינו רוצה יעשו הכונ' בשם הנז' ר"ת "יצא "לחוץ "ידבר אבל כל לגבי דידי לא עשו כן כי יחד כולם כאחד יתלחשו כל שונאי כי חושבים שהם יסורים על עונות רבות ורעות ואשר שכב לא יוסיף לקום ואפי' הטובים שבהם כאיש שלומי אשר בטחתי בו בהיות שמכיר מעשי אינו מזכה אותי מכל וכל כ"א אומר שהיסורין מחמת עון מאותן העונות שאדם דש בעקביו ונמצא שהגדיל עלי עקב הזה למעלה ראש עד שאהיה ראוי לחולאים כאלו, ומעתה אין לי מהם תקוה כ"א אנו ליה וליה עינינו, ועתה ה' חנני והקימני וכו'.