לי לישועה (על התנ"ך) קסו

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, אמרו בגמ' סוכה דכ"ה ע"א על פסוק זה אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו שהוציאו נדב ואביהוא א"ר יצחק אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולים ליטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולים ליטהר אלא עוסקים במת מצוה היו כו' ופירש"י דלאו מת מצוה ממש אלא עסקו במתיהן דמצוה להתעסק בהם עכ"ד, וכל הג' סברות נרמזו בתיבת אנשים בדרך זה למ"ד נושאי ארונו של יוסף היו אנשי"ם הוא ר"ת "מאותם "נושאי "ארונו "של "יוסף, ולמ"ד מישאל ואלצפן היו שהוציאו נדב ואביהוא הרי אנשים ר"ת מישאל "אלצפן "שהוציאו "נדב "אביהוא ולר' יצחק שאמר שהיו קוברי מתי ישראל הר"ת של אנשים הוא "אלה "נטמאו "שקברו "מתי "ישראל:

ויהי בנסוע הארון וגו', נונין הפוכין קודם ואחר פרשה זאת ורז"ל נתנו טעמים על זה כמ"ש בש"ס וברש"י ויתכן לומר טעם פשטי כמ"ש הרמב"ם בהלכות כלי המקדש דהלוים נושאי הארון כשהיו מהלכים היו מהלכים פנים כנגד פנים ויתכן דלרמוז לזה באו הנונין פניהם כלפי פנים שלא כנהוג בהיות זאת הפרשה על נסיעת הארון ודו"ק:

ויאמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וכו', קשה דמתאוים לבשר וזוכרים מן דג, זאת ועוד למה אמרו דגה לשון נקבה ולא זכר, ויתכן לפרש בהקדים מ"ש במדרש הנעלם הובא בס' ילקוט חדש ערך משיח סי' ל"ד וז"ל הא דאמרו חז"ל עתיד הקב"ה לעשות סעודה מלויתן ושור הבר ומיין המשומר כו' קרא אשכחו ודרוש דכתיב ואכלתם לחמכם לשובע, דאמר רבי הרבה פיתוים פיתה הקב"ה לישראל שיחזרו למוטב וזהו הגדול שבכולן שהרי מצינו שמסרו ישראל נפשם למיתה בשביל האכילה שאמרו מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו וכו' עכ"ל וידוע מ"ש חז"ל דהנקבה של לויתן מלחה הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא:

ומהקדמות אלו נבא לפרש כונת המתאוים שבודאי לא היו אנשים בוערים כל הולך על גחון אלא שכוונו לדבר יותר מושכל, ואע"פ שטעו בשאלתם, והענין הוא כי אם היו יושבים ישראל במצרים כל הזמן הקצוב בברית בין הבתרים דהיינו ארבע מאות שנה שוב לא היה לישראל לגלות כי כל הגליות האחרונים הם בעבור שיצאו ממצרים ק"ץ שנים קודם הזמן הקצוב, וא"כ המתאוים עלה בדעתם שיותר טוב היה להם לישב במצרים ת' שנה חנם מן המצות ומשם תכף יבואו ימות המשיח ויאכלו הסעודה וזהו אומרם מי יאכילנו בשר מן אותו שור הבר וגם זוכרים הדגה שהיא נקבת הלויתן אשר נאכל שהוא לשון עתיד בשביל ישיבתנו במצרים ושם היינו אינם מן המצות ואע"פ שהיה לנו ענוי שהיינו מוכרחים לאכול קשואים אבטיחים וכו' דברים קשים לגוף כמ"ש רש"י מ"מ כך יפה לנו כיון שע"י ישיבתינו במצרים היינו משלמים את נשיינו והיינו מבררים ניצוצי הקדושה ומביאים הגאולה לא כן עתה נפשנו יבשה אין כל אין אנו מבררים כלום כי המן דבר טהור יורד מן השמים א"צ בירור כי עינו כעין הבדולח שאין בו תערובות וא"כ מה אנו יושבים ומאבדים זמן ועדיין עלינו לשלם ד' גליות כדי לבא לימי המשיח זאת היתה כונתם ועכ"ז השיב להם משה כי לא דברו נכונה ולא צדקו בכונתם כמ"ש יען כי בהיות השכינה כ"י בקרבם לא היה להם עוד מה להתאוות לימים טובים מאלו כי מה יסכון גבר ילוד אשה להתאוות יותר בהיות השכינה שוכנת אתו ואיך יתרעמו שמאבדים זמנם והלואי שלא יצאו ממצרים וזהו אמרו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם דייקא לאמר למה זה ר"ל זאת היציאה בזמן זה למה יצאנו ממצרים וכפי זה אתייא שפיר מפני מה משה רבינו ע"ה אינו מוכיחם על ששאלו בשר ומוכיחם דוקא על דבר שלא נזכר בפי' בפסוק אלא ודאי שעיקר כונתם היתה למה יצאו ממצרים בזמן זה וק"ל:

זכרנו את הדגה, איתא במדרש זכרנו את הדגה מכאן שמדליקין נרות בשבת ופי' הרב המופלא כמוה"א דאבילא ז"ל הביאו הרב דבש לפי דכיון דבאכילת המן אם היו רוצים לטעום כל מידי דמיכל היו טועמים א"כ מה היה להם לזכור מן הדגים שהיו אוכלים במצרים אם לא שנאמר שיש תענוג בראיית צורת הדבר הנאכל וא"כ מכאן שצריך להדליק נרות בשבת בהיות שהכרחנו שיש עונג בראיית המאכל עכ"ד, ואפשר לפרש באופן אחר בהקדים מ"ש הגמרא בנדרים דנ"ד ע"ב