לי לישועה (על התנ"ך) קסה

אשל עצמן ולא היה אחד מהם מוציא פרתו בכבש חבירו אלא סותר וחוזר ובונה אותו משלו א"ר אחא בשם ר' חנינא יותר מששים ככרי זהב היה מוציא עליו שחצית (פי' בעלי גאוה היו הכהנים לכך עשו חדשים) עכ"ל וכיון ששם קאי אכבש וקאמר דשויו ס' ככר משמע דה"ה כאן קאי אכבש דמזבח:

אבל אהמ"ר נראה דפי' הפסיקתא לא כן הוא אלא ר' יצחק קאי אמזבח ולא אמזבח עצמו אלא על הקרבנות ומנחות שהיה הכ"ג מוציא עליהם ס' ככר בכל שנה שהרי נותן טעם סמוך ונראה וקאמר דהמזבח היה כפרתם של ישראל ומביא ענין זה לכאן לומר שהנשיאים הקריבו קרבן ונדבה מעולה כן הכ"ג היה עומד לו בכל שנה בסך עצים ואין לתמוה דהסך עצמו שהזכיר בכבש דפרה שהוא ס' ככר הוא עצמו הסך שמזכיר כאן לענין הקרבנות של כ"ג בכל שנה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה וידוע מ"ש הרב בעל ס' הברית דלשון ששים כמו שלש מאות הוא לשון גוזמא הנהוג בש"ס בכמה מקומות יעו"ש והיינו טעמא דנקט ששים כאן ושם דרצון האמורא להראות הפלגת הסך ותו לא. ואכתי איכא למידק למה הוצרך לומר קודם מימרת ר' יצחק שהיה לו כבש ולמה צריך להצעה זאת סמוך לדבריו ולא קודם דכך הול"ל ילמדנו רבינו העולה למזבח שהיה לו כבש להיכן הוא הופך פניו וכו' ולא אחר שגמר כל דבריו השואל והמשיב אומר לנו שהיה לו כבש ואולי שרמז הענין היה בתיבת כבש שהוא ר"ת "ששים "ככר "בשנה ונרמז ענין זה של כהן גדול בכבש מסני שלפי האמת כ"ג לא היה עולה בדרך ימין ויוכד בשמאל אלא עולה ויורד באמצע כמ"ש ביומא וגדולה מזו היה בעליתו בכבש וגדולתו היה מביאו להוציא הון כב ששים ככר בשנה בנדבות למזבח:

אלים ששים וכו', במדרש רבה אמרו אלים ס' עתודים ס' כבשים ס' כנגד ס' רבוא וכנגד סוד שחשבונו ס' וכו' עכ"ל והוא תמוה דלכאורה משנה לנו את הידוע דכולי עלמא גמרא גמירי דסוד עולה בגימט' ע' ולא ששים והרב מתנות כהונה מתוך הדוחק פי' דאות לפני ס' הוא נ' וכשתחשוב ס' לחמשים עולה סוד לס' ודבר זה דחוק וגם הוא ז"ל גמר אומר דאם אין זה אמת לא ידע מאי יפרש בו עי"ש. והרב דבש לפי ערך סוד הביא מדרש זה וכתב וז"ל ושמעתי מי שפירש דיש א"ב דכל ג' אותיות נחשבות כמו האות האמצעית דהיינו אב"ג כל אחת מהג' אותיות משלשתן נמנית כמו האות האמצעית שגימט' שנים וכן טל זה הדרך דה"ו כלם נחשבות לחמשה ובדרך הזה הס' ג"כ נחשבת לנ' ואז יוצא דסוד עולה ס' עי"ש ופי' זה הוא כדברי הרב מתנות כהונה אלא שהסביר לו פנים ועדיין דחוק, וראיתי פירוש אחר בס' חדש הנקרא בקורת התלמוד בערך ד' אמות של הלכה שפי' בהקדמ' אחת שהוא ייסד דאות ד' נחשבת לעשרה דמאל"ף עד ד' אבג"ד גימט' עשרה ובזה אמר דכשתחשוב אותיות סוד עשרה פעמים ששה דהיינו ד' חכה על ו' יעלה ס' שבצירוף הוא אותיות סוד, ומשום זה אמר המדרש סוד חשבונו ס' ולא קאמר גימטריא ס' עכ"ד ודברים אלו דחוקים וזרים, ולעניות דעתי אפשר לפרש לפי חומר הנושא דכונת המדרש יתכן להיות כך דתיבת סו"ד הפשוט ועוד במילוי סמ"ך וי"ו דל"ת עם ארבעה הכוללים של הארבעה מספרים אלו יעלו בדקדוק כחשבון תיבת ששי"ם:

ועוד לאלוה מילין בפי' המדרש בהקדים מ"ש הרמ"ז בספר ערכי הכינוים הובא בס' דב"ל וז"ל סוד עיקרו ביסוד והטעם כי בו נסתרים האורות והאריך בסודו ועוד כתב שם דסמ"ך הוא היסוד שסומך כל העולמות וסובלן כמש"ה וצדיק יסוד עולם והוא סמך טוב לנוקבא דקדושה ולעולם אות סמ"ך היא ביסוד עכ"ד ז"ל. ובזה הרי הוא כמבואר דסו"ד הוא סמ"ך בהיותו ביסוד הנרמז בס' וס' גימט' ששים ומ"ש המדרש סוד חשבונו ס' ר"ל דסוד שעיקרו ביסוד חשבון האות הרומזת לו היא ששים שכך עול' בגי' סמ"ך שהיא הרומזת לסוד שהוא ביסוד ודו"ק: