לי לישועה (על התנ"ך) קסא

עליו במצוה מ"א וז"ל ואבי אומר שהמצוה הזאת עם הקודמת ומצות ל"ת אחת והוא שמנעו הכתובים כל בעל מום מן העבודה, ביארו שכל המומין במניעה הזאת, ושניהם יחד להשלים הדין במנין זה עכ"ד, וכתב עליו הרב מגילת אסתר וז"ל כ"ל נכון כדברי הרמב"ם ז"ל שמנאם לשתי מצות, וזה כי לאו הראשון שכתבנו הוא מניעה על הכניסה, וזה הלאו הוא מניעה על העבודה, אמנם הרמב"ן הולך לשיטתו שסובר כי הלאו הראש' שכתבנו הוא לאו על העבודה, כי על הכניסה בלבד לא יתחייב, וכבר הכרעתי כדעת הרב עכ"ד, ודברים אלו תמוהים דמה ענין כניסה ועבודה עם מ"ש הרמב"ן על מום עובר ומום קבוע, וענין זה אין לו הבנה אם לא שנאמר דהיה לו השגת הרמב"ן כתובה על מצוה ע' והבין שהרמב"ן חזר להשיג מה שכבר השיג על מצוה ס"ט שכתב שם דלא ימנה לאו על כניסת בעל מום במקדש בלא עבודה, וכשמנה הרמב"ם במצוה ע' עבודת בעל מום הבין הרב הנז' שהרמב"ן משיגו באומרו שזאת המצוה ע' עם הקודמת שהיא מצוה ס"ט שהוא הלאו על הכניסה שתיהם אחת וע"ז משיב הרב מגי"א דהנכון למנותם שתים וכו' הנ"ל ליישב ומ"מ הרואה יראה דהרמב"ן כבר השיג על מצוה ס"ט ואמר שלאו של כניסה לא ימנה ולמה יחזור להשיג בקיצור מ"ש כבר השיג באורך, וצ"ע:

פרשת בהר יובל היא שנת בחמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו וכו' כתב הרמב"ם ז"ל בס' המצות מצות לא תעשה רכ"ד וז"ל הזהיר מעבוד הארץ בשנת היובל והוא אומרו לא תזרעו כמו שאמר בשמיטה שדך לא תזרע וכמו שהשמיטה אסור בה בין עבודת הארץ ועבודת האילן כך היובל ולפיכך אמר לא תזרעו על הכלל כולל ארץ ואילן עכ"ל, וכתב עליו הרב פרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ב וז"ל ולא הבינותי כוונת הרב שדקדק מדכתיב לא תזרעו בל' רבים שהוא לכלול ארץ ואילן עכ"ל שהריבוי לא קאי על הזריעות אלא על האנשים הזורעים ומפני שהתחיל הכתוב בל' רבים וקדשתם כו' וקראתם וכו' יובל היא תהיה לכם סיים הכתוב ג"כ בל' רבים ואמר לא תזרעו ואם כוונת הר"מ דגבי שמיטה אף שהתחיל בל' רבים כדכתיב כי תבאו אפ"ה סיים בל' יחיד שדך לא תזרע אין זה בקושי דהרי מקודם זה הכתוב דשדך לא תזרע כבר דבר הכתוב בל' יחיד תזרע שדך וכו', ומשו"ה כתב אח"ז שדך לא תזרע בל' יחיד ועוד מה יענה הרב לא תקצרו לא תבצרו דכתיב גבי יובל בל' רבים וגבי שמיטה כתיב בל' יחיד והנה אין שום דבר חסר ביובל ממאי דכתיב בשמיטה והדבר צריך אצלי תלמוד עכ"ל, הרב תנא הוא ופליג ליה רביה יקרא ואנכי עפר אדון לפניו בקרקע בהורמנותיה דמר אימא דודאי הרמב"ם ז"ל אומן בקי בהגיון ומשפטי הלשון לא יעלה על דעתו לומר דלא תזרעו בל' רבים משמע לנו זריעת קרקע ואינן דפשיטא דנ' רבים קאי על הזורעים ולא היתה כוונתו לדקדק זה אלא הוא אומר דבשמיט' נאמר זריעה וביובל ג"כ נאמר איסור זריעה ומה מצינו בשמיטה שאסר עבודת הארץ ועבודת אילן מדכתי' בחריש ובקציר תשבות (וכמ"ש הוא ז"ל בהלכות שמיטה ויובל פ"ה) אף כאן שאסר זריעה הכוונה על כלל שתיהן ומ"ש שהוסיף הרמב"ם ז"ל ואמר ולפיכך אמר לא תזרעו על הכלל ר"ל שאמר הכתוב לא תזרעו סתם ולא פירש שדך כמו שאמר בשמיעה לא תזרע שדך דכאן קאי על הכלל הכולל עבודת הארץ ואילן וענין זה מוכרח הוא ממ"ש במצות ר"כ ורכ"א במצות שמיטה דהוציא עבודת הארץ מלא תזרע שדך ועבודת אילן מלא תזמור ובכאן דלא כתיב לא תזמור הוציא הרמב"ם ז"ל איסור עבודת אילן מדכתיב לא תזרעו סתם כדי שתלמוד ממ"ש בפי' בשמיטה ודו"ק היטב:

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, הקשו המפרשים שהרי הנוהג שבעולם הוא לאכול בשנה הזאת ממה שנזרע שנה הקודמת וא"כ מה זו שאמר מה נאכל בשנה השביעית הרי יש להם תבואה משנה ששית ואם יש לצעוק הוא על שנה השמינית עד כאן דבריהם ז"ל. ואפשר לי לפרש המשך הכתוב הוא כך וכי תאמרו מה נאכל כיון שלא נזרע הלא יחסר לנו מזון ולעולם חוסר המאכל אינו כי אם בשנה הח' בהיות שבשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף