לי לישועה (על התנ"ך) קנח

מאיזה צד שהטעמים מסייעים ההבנה כידוע כמו שתנועות האדם בקולו יורו על כונתו וא"כ נ"ל בכאן ליתן טעם למה תיבת קרבו באה באלו הטעמים בהיות שמשה רבינו ע"ה הי' באותו מצב מצד אחד שמח שבני אחיו היו קדושים קרובי עליון ונפשו היתה שמחה בזה ומצד אחר לא יוכל להמלט מלהיות מעט עצב בדרך הטבע והגשמיות בראות במיתת בני אחיו וכנגד זה ההתפעלות נתחזק וציוה על מישאל ואלצפן בחוזק כדי שלא יתגבר עליו כי אם התפעלות השמח' דוקא וכל זה נרמז בתיבת קרבו ודו"ק. וישאום בכותנותם, לכאורה תמוה מה בא להגיד שנשאום בכותנותם ומה צורך לידע איך נשאום והלא לא פירש שאר פרטי הנשיאה ונראה דאפשר דהכתוב מגיד לנו בדרך רמז סיבת מיתתם דאמרו בב"ר פ' אחרי מות פ"ך וז"ל וע"י שהיו מחוסרי בגדים וכתוב בו מיתה שנא' והיו על אהרן ועל בניו ומה היו חסרים מעיל שכתוב בו מיתה שנא' והיו על אהרן לשרת עכ"ד וא"כ רמז לנו הכתוב דהיינו טעמא שנענשו על שהיו בכותנותם דוקא ולא היה להם מעיל הצריך למי שראוי ליכנס לפני ולפנים וק"ל ומה שקשה על מדרש הנז' דמעיל אינו בגד כהן הדיוט אלא כ"ג כבר תירץ הרא"ש ז"ל דלפי טעותם שהחזיקו עצמם ככהנים גדולים שהרי נכנסו לפני ולפנים עברו על ונשמע קונו בבואו אל הקדש עכ"ל הרא"ש ז"ל הביאו המתנות כהונה ועיין שם ביד משה, וסוף דברי הרא"ש שאמר שעברו על ונשמע קולו בבואו אל הקדש לא זכיתי להבינם ואולי מי שיראה בתשובתו סי' ז' יתברר לו כוונתו דאם ר"ל דהמעיל היו בו פעמונים שמשמיע קול משום זה נענשו הוא דבר תמוה שהרי ביום הכפורים היה כ"ג נכנס בבגדי לבן ולא היה פעמונים למעיל וכן פירשו התוס' ישנים ביומא דנ"ב ע"א מ"ש בגמ' מתוך שחביבין ישראל לא הצריכן לשליח ופירשו ששליח קורא לפעמונים שמשמיעים קול והוו כמו שליח ע"ש וא"כ זה ונשמע קולו בבואו אל הקדש אינו מעכב ועוד קשה לי מה לו להרא"ש להביא טעם זה הלא די שלא היה להם אחד מן הח' בגדים של כ"ג להתחייב מיתה ואפשר שכל זה יתפרש מדבריו בתשובה וכעת אינו בידי:

זאת החיה אשר תאכלו וכו', איתא בילקוט הובא בספר פני דוד כל מי שאינו מודה בפרש' שקצים ורמשים כאילו כופר ביציאת מצרים ע"כ, ויתכן לפרש בהקדים מ"ש במנחות על פסוק וזאת החיה אשר תאכלו תנא דבי רבי ישמעאל ג' דברים הוקשה לו למשה מנורה ור"ח ושקצים עד שהראה לו הקב"ה באצבע, וכתב רש"י בפרש' זאת שמשה היה לוקח כל מין ומין בידו ומראה לישראל ועיין ברא"ם וא"כ אם יקום שום אדם שאינו מודה בזה ויאמר לא אפשר שהקב"ה יגע בשרץ טמא להראות למשה א"כ ממילא כופר ביציאת נוצרים שהיתה ארץ מלאה גלולים ונכנס הקב"ה לגאול את ישראל ולהרוג בכורי מצרים ולהוציא יקר מזולל כדי להפריש את ישראל מן הטומאה שחמורה מטומאת שרץ שאינו מטמא בעודו בחיים וק"ל. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, אמרינן בשבת דף י"ד ע"ב האוכל והכלים שנטמאין במשקין במשקין דמאי אילימא במשקין הבאים מחמת שרץ דאורייתא היא וכו' וכתב בס' אדני פז דף כ"א (הוא ספר קטן כולל כמה קושיות ותורפות נחמדות מגאוני אשכנז) וז"ל האוכל והמשקין וכו התוס' אמרו לר' עקיבא פריך דאית ליה בפסחים דף י"ד ע"ב משקין מטמא אחרים מדאורייתא ועל מה שמשני הש"ס אלא במשקין הבאין מחמת ידים פי' התוספות ועכשיו גזרו רבנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ועד השתא לא נגזרה גזרה עכ"ד התוס' וקשה קושיא עצומה דאם כן היאך דייק בפסחים דר"ע סבר משקין מטמא אחרים מדאורייתא דילמא לעולם מדרבנן ואין לומר א"כ מאי איריא באב הטומאה אפי' בראשון ושני נמי דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה דילמא באחת לא גזרו עדיין בימי הכהנים (מאי דעסיק ביה ר' עקיבא) האי גזרה דכל הפוסל את התרומה מטמא משקין ומה דתנן והאוכלין שנטמאו במשקין איירי במשקין שנטמאו בשרץ ולעולם ר"ע סבר שמשקין מטמאין דרבנן דוקא ולא מדאורייתא וכו' עכ"ד הספר הנזכר ונראה שהמחבר מבין שמאן דאמר טומאת משקין דרבנן אית ליה דתרתי גזרות גזרו רבנן הראשונה על המשקין שיטמאו כשבאין מחמת שרץ או מת ואחיך גזרו כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה ומשו"ה רמי ומקשי על הש"ס דמנ"ל לאוכוחי דר"ע ס"ל דטומאת משקין הוי דאורייתא משום שנטמאו