לי לישועה (על התנ"ך) קנו

קדומים הביא הרבה פירושים בהם ועדיין מקום הניחו לי לפרשם בהקדים מה שאמרו בגמרא שאמר שמואל לרב יהודה רישך בקרירי רישא דרישך בחמימי ונפקא לן מזה כשיש ראש על הקהל הנה הוא נושא על שכמו עונות הציבור בענינים שהציבור לפעמים בשגגה הם עושים, דרך משל אם יש איזה עני בדוחק גדול ומת ברעב ואינם משגיחים עליו או איזה פריצות ועון שיכולים למחות ואינם יודעים או אינם משגיחים מחמת שכל אחד הנה הוא נחבא ואומר מה לי ולצרה שלום עליך נפשי וכיוצא בזה אז כשיש נשיא או רב על הקהל הוא נכנס בעובי הקורה ועון תלוי על צוארו עד שיתקן והוא לבדו נכוה בחמי חמין וכל העם על מקומו יבא בשלום, לא כן כשלא יש נשיא אז העון הוא חוזר על הקהל ונענשים כולם עליו אע"פ שהם היו רובם או כולם שוגגים אשר לא ידעו מ"מ מידי עונש לא יצאו שהרי נעשתה נבלה בישראל וכן לא יעשה, ובזה מתפרשים היטב הפסוקים הנז' דהיינו אשר נשיא יחטא תיבת יחטא ר"ל יחסר כמ"ש והייתי אני ובני שלמה חטאים דכשחסר הנשיא חטאת הקהל הוא החטא חוזר עליהם שאם איזה אדם עושה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה אפי' שהוא בשגגה שהקהל היו שוגגים ואשם חייבים על עון זה, וליכ' בזה ח"ו עוות הדין מפני שהם חייבים לפקוד איש על העדה להשגיח בצרכי ציבור ולא עשו ומשום זה שגגתם עולה זדון שהרי בזדון עשו שלא נתנו עליהם ראש אחד:

ובמ"ש יתפרש הפסוק וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך שאע"פ שיהיו כולם חכמים לימודי ה' אפ"ה כשיהיה להם ר"ב אז יהיה שלום להם שלא ישאו עון העדה על שכמם כי רישא דרישא דוקא בחמימי והם יהיו בשלום:

פרשת צו זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו אמרו בגמ' בסוף מנחות אמר ר"ל כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכו' שנא' זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת, וכתב הרב נח"ק דאע"פ שקורא בתורה אינו ממש כאילו הקריב דהרי מצינו דר"י כתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אקריב חטאת שמנה ואמוראים ג"כ עשו כן וא"כ משמע דלא נפטרו מן הקרבנות לגמרי יעו"ש, וידוע דרז"ל אמרו דהגלות נקרא לילה הדומה לו, וא"כ זהו שאומר הכתוב זאת התורה לעולה כשיקרא תורת עולה יועיל דתור' אגוני מגנא ואצולי מצלא כל הלילה כל זמן הגלות עד שיהיה בוקר, אבל אז אש המזבח תוקד בו שצריך להביא עולה ממש. עוד אפשר לפרש בדרך רמז בהקדים מ"ש ביומא דף ל"ז ע"ב ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין לעני אומרים לו למה לא עסקת בתורה וכו' ונמצא הלל ויוסף ור' אליעזר בן חרסום מחייבים אותם עש"ב, וזהו אומרו זאת תורת הנשמה העולה לעולם העליון הי"א העול"ה שהוא ר"ת "הלל "יוסף "אלעזר "המחייבים "עני "עשיר "ורשע "ליום "הדין שהוא ר"ת העול"ה:

ולבש הכהן מדו בד, כתב הרמב"ן על התורה וז"ל ואונקלוס תרגם מדו לבושין ונראה כי אצלו מדו יכלול שם כל בגדיו כאילו אמר ולבש הכהן בגדי בד וכן מדיו קרועים, שיורד על פי מדותיו על פי מלבושיו, חגור מדו לבושו, ויהיה זה כדעת האומר אבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט עכ"ל, ופירוש דבריו הוא פשוט דכיון דאונקלוס תרגם מדו לבוש א"כ היה הכהן הדיוט לבוש כל בגדיו של פשתן אפי' אבנט, וא"כ אתיא כמ"ד בגמ' דיומא פרק א' דף י"ב ודף כ"ג דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ ולא של כלאים כמ"ד האחר, אלא שיש לדקדק בדברי הרמב"ן ז"ל דנקט הלשון בהפך שכרי מאן דאמר בגמרא אבנטו של כהן הדיוט לאו היינו אבנטו של כ"ג הוא מאן דאמר דאבנט של כהן הדיוט הי' של כלאים ולא של בוץ דפירוש הגמ' כך הוא אבנטו של כ"ג ביום הכפורים שהיה של בוץ לא זהו אבנטו של כהן הדיוט של כל השנה וא"כ הי' של כלאים וא"כ אתייא אדרבא דלא כפי' אונקלוס וצ"ע כעת. ידיו תביאנה, פירש"י שתהא יד הבעלים מלמעלה והחלב והחזה נתונים בו, ויד כהן מלמטה ומניפן וכתב הרא"ם דהתוספות הקשו דהיכי מניח הכהן ידו תחת יד הבעלים ומניף והא הויא חציצה דהכי אמרינן במנחות אין תנופה בחיבורין פי' בשותפין וכו' ואי מנח חד מינייהו ידו תחת יד הבעלים