לי לישועה (על התנ"ך) קמג

רצונו ליישב קושיא הנז' היה לו דרכים אחרים ואו לא דמסתפינא הוה אמינא דדיבור זה כך צריך להיות ומת כל בכור עד בכור השבי למה לקו השבוים כדי שלא יאמרו וכו' והכונה מבוארת דבכלל כל בכור בארץ מצרים הוא בכור השבי שאעפ"י שהיו מארץ אחרת שם נמצאו במצרים וכמ"ש רש"י ז"ל עצמו ע"פ וה' הכה כל בכור בארץ מצרים שכתב אף של אומה אחרת ונמצאו במצרים ובזה מתיישב דלמה לא פירש בכאן כמו זה כי היה ראוי להיות כאן פסק ראשון והשתא ליכא להקשות למה לא הזכיר הכתוב כאן בכור השבי כי בכלל כל בכור הוא דקושיא זאת כיון לתרץ רש"י באומרו ומת כל בכור עד בכור השבי בכלל הוא ודו"ק:

ואכלתם אותו בחפזון, איתא במדרש בעה"ז אכלו אותו בחפזון דכתיב וככה תאכלו אותו ע"ש כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, אבל לעתיד לבוא כי לא בחפזון תצאו, למה הדבר דומ' לסוחר שנכנס לישן בפונדק בלילה נטל כל אשר לו ויצא לדרכו, עמדה הפונדקית בבקר והתחילה צווחת ראו הפרגמטטות עמד בלילה ונטל כל אשר לי ויצא לו, שמע אותו הפרגמטטות ואמר מי גרם, לי לשמוע כך אלא מפני שיצאתי בלילה לפיכך נשבע אני שלא אצא בלילה עוד, כך התקינו ישראל בלילה לצאת בהשכמה עמדו המצרים ואמרו נרדוף אחריהם מפני שנטלו כל אשר לנו, אמר להם הקב"ה מי גרם לכם כל אלה חפזון שיצאתם בו, מכאן ואילך כי לא בחפזון תצאו עכל"ה, והקשה הרב אהל יעקב וז"ל והדבר פלא הלא לא עשו ישראל דבר מעצמם כי אם על פי ה' וגם ה' צוה להם ואכלתם אותו בחפזון וגם כתיב הוציאך ה' ממצרים לילה, והיותר נפלא בעיני שקבע הכתוב חוק לאכול הפסח בחפזון וא"כ מה זה בא לחוב אותם לומר מי גרם לכם זה חפזון שיצאתם ממצרים עכ"ד ז"ל, והוא תירץ ע"פ דרכו, וחוץ מדרכו נ"ל לפרש המדרש בהקדים מ"ש הגאון רבי אליהו מווילנא ז"ל הביאו הרב הנז' בפ' בשלח על פסוק כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, דפירש הגאון שני טעמים היו לישראל לצאת ממצרים במהירות, אחת תאותם להגיע לכבוד ה' לקבל התורה, והשנית לצאת ממצרים מן המצרים והנה חפזון נאמר על המהירות להגיע, ומנוסה הוא על הבריחה מן המקום, ועל זה אומר הפסוק לגאולה העתידה לא יהיו ב' טעמים אלא כי הולך לפניכם ה', וא"כ לא יש תאוה להגיע, וגם לא יש בריחה כי הקב"ה מאסיפכם, ואסיפה נאמר על מי שהולך אחר העם עש"ד, יוצא לנו דחפזון שהיה להם לישראל ביציאת מצרים הוא חשיבות גדול להם שהיו רוצים לקבל פני השכינה, וא"כ יפה אמרה התורה ואכלתם אותו בחפזון לזכר אותו חפזון, וזה שאומר המדרש מי גרם לכם כל זה החפזון שיצאתם בו, חייכם שלעתיד לבוא לא תצטרכו לזה כי הולך לפניכם ה':

ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, אפשר לרמוז מ"ש רבותינו ז"ל דקושי השעבוד דרבוי העם השלים מנין הגלות, וזהו אימרו ותחזק שנתחזקו מצרים ונתנו עליהם שעבוד קשה על העם שהיו רבים וזאת היתה סבה למהר לשלחם מן הארץ כי אלד'ים חשבה לטובה כנ"ל, וקל להבין:

זאת חקת הפסח, במדרש רבה איתא וז"ל זאת חקת הפסח זש"ה יהי לבי תמים וכו' אמר דוד רבון העולמים כשאני עוסק בחוקך לא יהיה רשות ליצר הרע להציץ בי שנא' הורני ה' דרכך אהלך באמיתך שלא יטעה אותי יצה"ר ואני מתבייש מן הצדיקים, ועוד שמתוך שהוא מתעה אותי אני מונע עצמי מדברי תורה ואני בא להשמיע תלמודי לקטנים הם משיבין ואומרים אינו כך ואני מתבייש אלא עשה לבי אחד כדי שאהא עוסק בתורה בתמימות הדא הוא דכתי' יהי לבי תמים בחוקך למען לא אבוש עכל"ה, והנה המדרש הזה כולו מקשה כאשר יראה הרואה, ונראה לפרש דדוד המלך ע"ה כשהיה עוסק במצות התורה שהם חוקים בלי טעם כענין חקת הפסח ואחרים היה מתפלל לה' שיהיה לבו תמים עם ה' שלא לתור ולחקור אחר הטעמים של אותה מצוה והיה אומר בתפילתו יהי רצון שהיצה"ר לא יציץ בי כחזיר טהור ויאמר הלא בתורה כתיב הורני ה' דרכך אהלך באמיתך דהיינו כשתודיעני דרכך וטעמי המצות אז אהלך באמתך אבל כשאיני יודע טעם לאותה המצוה איני צריך לקיים אותה וזה ודאי טעות שיטעה אותי היצה"ר וממילא אני מתבייש מן הצדיקים שהם אבות העולם שעמדו בנסיונות ועשו מצות ה' בלי הרהור אחר מדותיו יתברך, וגם זאת ועוד שאם אני מבקש ליתן טעם לחוקים ואני בא להשמיע תלמודי לקטנים הם יאמרו לי אינו כך ומאן מוכח שהטעם הוא זה שאני אומר ואני מתבייש