לי לישועה (על התנ"ך) קכו

עד שלבן יאמר שבע שנים ולא פחות ויש לומר דזהו שמקדים לנו הכתוב כאומר אל תתמה על החפץ כיצד יעקב מאליו ומעצמו הוא יהיה אומר שבע שנים בהיות שאהב יעקב את רחל ומכח אהבתו נראה בעיניו כי שומתה גדול ועצום ואפי' שבע שנים היו בעיניו כשום הזול הרבה והתחיל בסך זה להתפשר אח"כ על יותר מזה בחושבו כי גם בעיני לבן רחל חשובה בעיניו כמו בעיני יעקב ובודאי לא יתננה לו כל כך בזול בהיות שהאוהב מחשיב הרבה חפץ אהבתו ונראה לו כי כן כל העולם חושבין כמותו, א"נ אפשר שידע יעקב ברוח הקודש שעתידה למות אחר שתלד שני בנים ובאהבתו אותה רצה להרחיק הזמן כדי שתהיה אצלו שבע שנים קודם שתנשא לו והיינו טעמא דקאמר ברחל בתך הקטנה שחס עליהעל היותה קטנה ושלא תמות בכל כך קצרות ימים:

ויאמר לבן אל יעקב הכי אחי אתה ועבדתני חנם הגידה לי מה משכורתך, נראה לפרש דרך פשט בהקדים מ"ש רש"י ז"ל לעיל על פסוק ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא שאמר לה יעקב שהיה אחיו ברמאות וא"כ זהו כונת לבן באומרו הכי אחי אתה כיון שאתה אמרת שאתה אחי ברמאות א"כ איך יתכן שתעבדני חנם זה ודאי אינו הלא דבר יש לך שאתה משתכר ממנו ואני איני יודע מהו שאי אפשר שתעבדני חנם אין כסף וזהו אומרו נא בלשון בקשה הגיד' נא לימהיכן משכורתך ומה אתה גוזלני:

ויאמר יעקב הבה את אשתי וכו' בב"ר א"ר אייבו אפי' אדם פריץ אינו אומר בלשון הזה וכו' אלא כך א"ל הקב"ה שאני מעמיד י"ב שבטים עכשיו הרי אני כבן שמנים שנה ואם איני מעמידם עכשיו אימתי אני מעמידם וכו' עכל"ה נראה דהמדרש דריש זה מתיבת הב"ה גימטריא י"ב גם אפשר כי מלא"ו גימטריא ע"ז שכן היה לו כשנכנס לבית לבן ע"ז שנים וזה"ש שהרי ימי כשבאתי היו ע"ז וכבר עברו י"ג שנים אימתי אני מעמיד השבטים:

הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, יתכן לפרש במ"ש במדרש בעון נדרים אשתו של אדם מתה שנא' מתה עלי רחל, ובגמרא אמרו בעון נדרים בניו של אדם מתים (ועיין בזה להרב פתח עינים דף ל"ד ע"ג במסכת שבת) וא"כ יפה אמרה רחל ע"ה הבה לי בנים כיון שאתה עשית נדר גדול לאלהי ישראל ומי יודע אם תאחר לשלמו ואדביני ביני אם יהיו לי בנים הרי נתפסים בעוניך ואנכי נקיה ואם אין מתה אנכי, כי אנכי עקרת הבית ומתה בעוניך כמ"ש במדרש ודו"ק:

באשרי כי אשרוני בנות א"ר לוי לא לן אשר באכסניא כל ימיו עד כאן לשון הילקוט חדש משם המדרש וכתב המפרש וז"ל לא לן כיון שהיה עשיר ושקט ושליו במקומו ולא היה צריך לנוד ממקום למוקום לסחורה כדרך האנשים ולא מצאתי לזה רמז אלא נראה דהכי גמירי ואחר המחילה לא ידעתי איך כתב דהכי גמירי ובעל המדרש אינו מוציאו מן הפסוק שהביא ולמה סמך דבריו לפסוק באשרי ויותר היה ראוי לדורשו על פסוק מאשר שמנה לחמו ולע"ד נראה דיש רמז בפסוק באשרי כי אשרוני בנות דכיון שלא היה לן באכסניא ודאי היה לן בביתו זו אשתו וזהו אומרו כי אשרוני בנות וזה פשוט:

כי כל העושר אשר הציל אלד"ים וכו' כתב רש"י הציל לשון הפריש וכן כל לשון הצלה שבמקרא וכו' ק"ק למה לא פירש כן לעיל על הכתוב ויצל אלד'ים את מקנה אביכן ויתן לי ונ"ל לתרץ דבפ' ויצל אלד'ים היינו יכולים לומר שפי' כמ"ש במדרש ויצל כזה שמציל מן הנצונות לא כן בכאן מוכרח לפרשו לשון הפרשה ומכאן נבנה אב לומר כל הצלה שבמקרא לשון הפרשה הוא ואם תקשה מההיא שאמרו בבראשית רבה כזה שמציל מן הנצולות גם שם יכולין לומר שעיקר כוונתם לפרש הצלה לשון הפרשה שכן פי' מציל מן הניצולות הוא כמו בוחר הטובות מן הגרועות וכמ"ש המתנות כהונה וא"כ שם ג"כ נפרשהו מלשון הפרשה ולא מלשון בתירה ומשו"ה לא כתב רש"י פירושו אלא על פסוק זה דבעושר לא שייך לומר בחירה אלא הצלה אבל למעלה בפ' ויצל היינו יכולין לדחות ולומר דפי' לשון בחירה וכמו שהיה נראה מפשט המדרש ודו"ק:

וראיתי בהרא"ם ז"ל שכתב וז"ל כל הצלה שבמקרא הוא לשון הפרשה בב"ר אמרו ויצל אלד'ים כזה שמציל את הניצולות עכ"ד ולא פי' לנו אם כוונתו להביא ראיה לרש"י ז"ל או מקשה עליו ואם כוונתו להביא ראיה קשה למה רש"י לא פי' על ויצל אלד'ים כמש"ל,