לי לישועה (על השו"ע) רמח

ע"י בישול ובדגים טמאים מצריכים מאתים וכעת אין בידי מפרשי הרמב"ם וכך יש לתמוה על הרמב"ם דבפי' המשנה תרומות פ"י פסק דבעינן אלף חלקים מציר טהור לבטל חלק א' מדג טמא וביד החזקה פסק כרבי יאודה דסגי במאתים אם לא שנאמר שחזר בו ממ"ש בפי' המשנה כמו שנמצא בדינים אחרים ומ"מ צריכים אנו למודעי למה פסק כר' יאודה והניח סתם משנה דהלכה כסתם משנה וגם הניח סברת ר' יוסי דהלכה כוותיה מחברו ופסק כר' יאודה ונ"ל דטעם הרמב"ם שפסק כר' יאודה משום דבחולין דצ"ט קאי ר' יוסי ב"ח כוותיה ודו"ק ומצאתי בס' פחד יצחק ע' דגים שכתב ספר האורה וז"ל פעם אחת הביאו לפני רבי דגים קטנים לאחר שנתבשלו נמצא דג אחד טמא ביניהן והכשירן רבי והשליך הטמא הואיל ונמצא האיסור ולא נשאר באחרים רק הטעם ובטל בששים כשאר טעמי איסורין ואע"ג דמין במינו לא בטיל הכא הוי מין בשאינו מינו ורבה עליו ומבטלו ובתחילת הבישול נתנו עליו מים יותר מששים באיסור אבל אם לא נמצא האיסור ויודעים אנו שנפל לא בטיל לעלמין דבריה לא בטלה ואם חלק האיסור בטל טעמו בששים והורה רבי הלכה למעשה עכ"ל ס' האורה הביאו תומת ישרים דכ"ח ודבריו הן כדברי הת"ח והר"מ שהביא הש"ך, ועמ"ש הש"ך סי' ק"ז וז"ל א"נ והוא העיקר דוקא ע"י מליחה הוא דרבנן משא"כ טעם ע"י בישול דיוצא עיקר הטעם והלחלוחית וכמ"ש מהרא"י בהש"ך סי' כ' דדג טמא עם דג טהור אסור מדאורייתא שאז יוצא עיקר הציר והלחלוחית עכ"ל א"כ כ"ש ע"י בישול דלא אשתמיט חד מהפוסקים דכ"כ גבי בישול דציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן עש"ב וקשיא לכאורה מסוגיא דחולין דצ"ט ע"ב וז"ל א"ל אדכרתן מלתא דאמר ר"י ב"ח לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור רבי יאודה אומר רביעית בסאתים והאמר ר"י מין במינו לא בטיל שאני ציר דזיעה בעלמא הוא עכל"ה, ופי' התוס' דר"ל זיעה בעלמא הוא ואינו אלא מדרבנן ע"ש ושם באותה משנה שאמרה דג טמא צירו אסור איירי בכבוש וכמו שמפורש בתחילת המשנה שהיא במסכת תרומות פ"י וכמו שפירשו שם המפרשים וא"כ הרי דציר היוצא ע"י כבישה אמרו שהוא זיעה בעלמא דר"ל שהוא דרבנן ואתייא דלא כמ"ש מהרא"י והש"ך וצריך ישוב, וכן צריך לעיין במ"ש הש"ך אם דג טמא נקרא מין במינו עם הטהור או לא יעו"ש ומהג"מ בכאן נראה דפשיטא ליה דנקרא מין במינו וכן מבואר מדברי ס' האורה שכתבתי לעיל וצ"ע, סי' קי"ב ס"ו בהג"ה הנעק"ליך וכו' נראה פשוט דגם הפאסט"ה ריא"ל שעושים במקומינו מותר למי שנוהג היתר בפת של פלטר ביון שמברכין עליה במ"מ וכמ"ש הט"ז סק"ו דהיינו דטעמא דמור"ם ז"ל משום שמברכין על נעק"ליך במ"מ וכן פסק הפר"ח בסי' זה על המלבי"ן שהוא עשוי מתירוש הרבה ומעט קמח וכתב בסוף דבריו דכל דבר שמברכין עליו במ"מ וכשקובעים עליו מברכין המוציא וברהמ"ז הוא בכלל פת לענין זה יעוש"ד, וגם בסוף דברי הרב שיורי ברכה במה שכתב להשיב על מהריט"ץ מבואר יוצא דהביסקוג'וס של פלטר דינם כפת וממילא מי שנוהג היתר בפת של פלטר מותר ולנוהג איסור אסורים ג"כ ליקח ממנו ביסקוגז'וס וה"ה נפאסט"ה ריא"ל שהיא עשויה מבצים טרופים עם קמח וסוקר ואופין אותה בלחמים גדולים וקטנים והוי קמחא עיקר ומברכין עניה במ"מ ואם קבע המוציא וברהמ"ז ולענין דם הביצים לא חיישינן כמ"ש בש"ך ס"א דאינו מצוי ומותר לגמוע ביצה בלי בדיקה ואפי' מדת חסידות ליכא כיון דהרב האר"י זיע"א היה שותה ביצה מגולגלת בלי בדיקה וכמ"ש גורי האר"י זיע"א, סי' קי"ד כל שנאכל כמו שהוא חי וכו' הרב המופלא בעל ויאמר יצחק זצוק"ל בשו"ת י"ד סי' מ"ה הביא תשובת אבקת רוכל על חטים ששולקין אותם הגוים כמאכל בן דרוסאי והדר מיבשים אותם וצריכים בישול אחר והשיב להתיר משום דבישול הא אזיל ליה והקשה הרב ע"ז דלמה ליה למרן ז"ל לאהדורי על טעמא דבישול א' אזיל ליה תיפוק לי' דחטים אין בהם משום בישולי גוים כדמוכח באינהו תרי לישני דסורא ופומבדיתא דאיכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא וא"כ דייסא לכ"ע אין בה משום בישולי גוים והניח זה בצ"ע ע"ש בדבריו באורך, ואנא ברייה קלה אדלחיכנא עפרא דתיחות רגלי דמר קשישא בהורמנותיה אמינא דאי נניח הנחה זו דכל בישול הנעשה מחטים הו"ל דייסא ולית ביה משום בשולי נכרים לא על הרב אבקת רוכל תלונותיו כ"א על ש"ס הערוך כדאיתא התם בעבודה זרה דף ל"ז ע"ב תניא חטים ועשאם קליות מותר ומפרש הש"ס בשביל שלא נשתנו מברייתן בקלייה דו"ק מינה אם