לי לישועה (על השו"ע) רמז

פ"א מה"ש אבל הטור כתב צריך שיעביר עליו הצפורן וכו' דמשמע דאינו שיעביר הסכין על הצפורן כמשמעות דברי הש"ע וכתב בס' כסף אחר פ"א מה"ש הכ"ג בשם המע"מ דהאמת להלכה כמו שכתב הרמב"ם ותמה על הב"י שלא העיר על הטור אלא שכתב דמנהג כל הארצות הללו כמ"ש הטור ורצה להליץ עליו יעו"ש, והכסף אחר רצה להביא ראיה למנהג וכ' וז"ל ממ"ש בחולין די"ו דבתלוש מכשרינן אפי' אם היה צואר הבהמה למעלה והסכין למטה ויהיה המציאות ד"מ שתפס הסכין והוליך והביא הצואר על הסכין ה"נ יוליך האצבע על הסכין ואין כאן קפידא אבל ראיתי לרבינו בפ"ב ה"ז שכ' המציאו' דצואר הבהמה למעל' היינו בעומדת וא"כ גם בנידון זה הסכין הולכת ובאה תחת הצואר וליכא הוכח' משם עכ"ל ואני תמה דלפי דבריו דאיכא ראיה ממציאות כאלו למה לא הביא ראי' מפורשת מהלכ' ח' וז"ל הרמב"ם שם נעץ הסכין והעביר הצואר עליה עד שנשחטה כשר' וכו' הרי שמעביר הצואר על הסכין והויא כמו מעביר האצבע על הסכין, אלא דלגבי דידי אין מכל זה ראיה כ"א בדיעבד ואפילו מאותה שהבהמה עומדת בודאי לאו שפיר למעבד הכי לכתחילה ואנן לכתחילה קעבדינן בדיקת אצבע על הסכין וא"כ מה הוכח יוכיח ממציאות כעין דיעבד, ומה שנלע"ד בטעם המנהג הוא דהנסיון יוכיח דטפי מעלי העברת האצבע על הסכין וההרגש' בדרך זה יותר דוקנית ומכוונת מהעברת הסכין על האצבע וא"כ חומרא קעבדינן ולא קולא ומה שהצריכו הפוסקים להעביר הסכין על האצבע הוא מפני שכך היא דרך השחיטה להעביר הסכין על הצואר אבל לא מנעו אותנו מעשות בדיקה יותר מעולה ואנן קחזינן דהעברת האצבע על הסכין בדיק' יותר מעולה היא וא"כ חומרא היא זאת ולא קולא ויש עוד עדיפות בבדיק' זאת שהיא דרך לינצל מפגימת הציפורן מה שלא יש בהעברת הסכין על הצפורן שקרוב הדבר שיחתוך הצפורן לא כן בהפך כשמניע האצבע ינצל מזה וק"ל, ובתוספתא איתא בין שהעביר הסכין על הצואר בין שהעביר צואר על הסכין ושחט שחיטתו כשרה עכ"ד ומכאן ראי' עצמית למנהגנו דלא שנא אם העביר סכין על צואר ל"ש בהפך וא"כ ה"ה לבדיק' ל"ש שתהי' סכין על האצבע ל"ש אצבע על הסכין ומה שבחרו העולם אצבע על הסכין הוא מן הטעם שכתבנו דהבדיק' בדרך זה יותר מעולה כמש"ל. סימן כ"ד ס"א, שחט בהולכה או בהובאה, לשון שחט בדיעבד משמע כמו שדייק הש"ך בס"ב על ההיא דשחט ב' ראשים אלא שיש מקום לדחות ולומר דלאו דוקא וא"כ ליכא הוכחה דמר"ן מצריך הולכה והובאה לכתחילה ודבר זה במחלוקת שנויה דהמבי"ט ח"א סי' ל"ה מתיר אפילו לכתחילה וכן הרב פרי תואר כ"כ בס' זבחים שלמים וכל קבל דנא הת"ח כתב דלכתחילה אסור וכן מסיק הפר"ח והביא בידו תוספתא מפורשת דצריך לכתחילה הולכה והובא' יע"ש והזבחים שלמים כ' תוכחת מגולה על השוחטים בקלות בהולכה או בהובאה יעו"ש אלא שמ"ש דאפילו המתירין לכתחיל' הוא דוקא אם הוליך כל הסכין על הצואר הוא דלא כמ"ש הפר"ח בשם תוס' והרא"ש ושאר פוסקים יעו"ש ודו"ק, הלכות דגים סי' פ"ג ס"א אף אם היה שם דג טמא, ע' בגו"ר כלל א' אות כ"ב דהיינו דוקא אם לא היו כבושים או מלוחים יחד וע' בש"ך סי' ק"ז שכתב כן ובשם הרא"י דאם היו כבושים יחד ודאי אסור יעו"ש ויש להעיר דלמה לא הביאו דכן כתב הרמב"ם בה' מ"א פט"ו הל"ד וז"ל דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אא"כ היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור עכ"ל יע"ש בלח"ם דעסקינן בציר ולא לבטל הדג עצמו והוא תימא דהו"ל להש"ך והגו"ר להביא רבותא טפי דבכבושים צריך מאתים טהורים לבטל ציר דג טמא מפני חריפות הציר כמ"ש הלח"ם, והש"ך כ' בסי' פ"ג סק"ח בשם הת"ח דציר בטל בששים ובשם ד"מ כתב שם דבין ציר דגים ובין ציר נבלה דאורייתא בטל בששים ע"ש וגם שם לא הזכיר סברת הרמב"ם ויש מקום לומר דהד"מ אינו חולק עם הרמב"ם ז"ל דהר"מ לא עסיק כ"א בציר היוצא ע"י מליחה דקליש לא כן בציר הכבושים שהוא אסור מדאורייתא והוא עיקר הלחלוחית וכמ"ש בש"ך סי' ק"ז ססק"א בשם מהרא"י בהגהות ש"ד אפשר דמודה הד"מ להרמב"ם דבעינן מאתים ואעפ"י שכתב הד"מ דציר נבלה שהוא דאורייתא ג"כ בטל בששים מ"מ בציר דגים לא עסיק כ"א בציר היוצא ע"י מליחה שהוא מדרבנן אבל בציר דגים היוצא ע"י כבוש או בישול לא עסיק וצ"ע ועדיין צריך להתישב ולהבין הטעם למה בנבלה ושאר איסורין בטל טעמן בס' אפי'