לי לישועה (על השו"ע) רמ

שאסור להקריב שום קרבן אחר תמיד של בין הערבים דעליה השלם כל הקרבנות דחו חכמים בזה מצות זריזין מקדימין למצות וקבעו התמיד לעולם בט' ומחצה משום נדרים ונדבות דיחידים ובשבת אעפ"י דלא שייך טעם זה גזרו חכמים משום חול כ"ז כתוב בגמרא ורש"י ומעתה יש לתרץ לדעת מר"ן דכיון דיום הכפורים און בו קרבנות יחידים ולא שייך לומר בו מנחה בט' ומחצה משום תמיד של בין הערבים אלא מטעם דגזרה דחול דקרבנות דיחידים דמן הדין היה ראוי לקבוע בו ובשבת בו' ומחצה כעיקר דין דאורייתא לפיכך נמשך בזה גבי יום הכפורים אחר סברת הרא"ש והטור שכתבו טוב לקצר עכ"ד קדשו ומבואר מדבריו דאגב דוחקא כתב כן להליץ בעד מר"ן דאם איתא שכל זה שקיל וטרי מר"ן לפסוק דין הנז' הו"ל להודיע לנו בב"י כדרכו ושם לא כתב כ"א דין זה נתבאר בסי' רפ"ו עכ"ל אשר על כן אנכי עפר בהורמנותיה דמר אי ניחא קמיה נימא דנלע"ד דטעם שפסק מר"ן דין זה דטוב לקצר בפיוטים הוא משום דס"ל דגם להרמב"ם צריך ליזהר בענין זה דהכי הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות תפילה ה"ב דמשהגיע שש ומחצה הגיע זמן חיובא יעו"ש וא"כ כיון שהגיע זמן חיובא אינו יכול להתפלל מוסף וכ"ש מוסף ארוך כמו של כיפור וחזרה בסדר עבודה וכו' דהא כתב הרמב"ם שם פ"ו הלכה ה' וז"ל כיון שהגיע זמן מכחה גדולה לא יכנס למרחץ כו' ולא יאכל אפי' אכילת עראי ולא לדון אפי' בגמר דין וכו' ע"ש הרי דאעפ"י דס"ל דאין להתפלל תפילה גדולה לכתחילה מ"מ אינו רשאי להתעסק מאותו זמן בענין דחיישינן שמא ימשך ובודאי דבמוסף כפור איכא למיחש להא, וכן מבואר יוצא מדברי הכ"מ בפ"ב מהלכות תפילה הי"א שכתב הרמב"ם היו לפניו שתי תפילות של מכחה ושל מוספין מתפלל של מכחה ואח"ך מתפלל של מוספין ויש מי שמורה שאין עושין כן בצבור כדי שלא יטעו עכ"ד, וכתב עליו מר"ן בכ"מ וז"ל פלוגתא דת"ק ור' יאודה ופסק ר' יוחנן כת"ק והכריח הר' יונה דמיירי במנחה גדולה וכבר הוקשה לפוסקים מ"ש נוהגים בי"ה שאחר שהגיע זמן מנחה היו מתפללים מוסף קודם וכו' ומ"ש רבינו ויש מי שמורה וכו' הוא לינצל מקושיא זו של י"ה דכיון דבצבור הוא אין עושין כן כדי שלא יטעו וכו' והנכון לקצר בפיוטים ולכוין להתחיל מוסף קודם שיגיע זמן מנחה גדולה וכן אנו נוהגים עכ"ל הכסף משנה ז"ל הרי מפורש דאפי' הרמב"ם הוצרך ליתן טעם לענין יום הכפורים וס"ל דכיון שהגיע זמן מנחה גדולה אינו יכול להתפלל מוסף וא"כ מ"ש מר"ן בכאן ליזהר לומר מוסף קודם שעה השביעית הוא אליבא דכ"ע אפי' להרמב"ם וממילא אינו סותר מה שפסק בסי' רל"ג וק"ל, הלכות לולב סי' תרנ"א ואם לא אגדו מבע"י א"א לאגדו בקשר אלא בעניבה, ראיתי בס' חמד אלד'ים שכתב וז"ל יתעסק במצותו לאגוד הלולב כי אף על גב שמן הראוי היה נראה שיותר טוב לאוגדו מעי"ט כי א"א לאוגדו בקשר גמור אלא בעניבה מ"מ דבר בעתו מה טוב לאוגדו בשעת מצותו בין שיהיו ההדס והערבה מוכנות כשיעורן מבע"י וכו' ודרך אנשי מעשה לאוגדו במין הלולב בעלין המוכן להם מבע"י וקושרין אותו יפה אף ביום טוב כי לא שייך עניבה וקשר בעלין, ולא אסרו אלא בקושרין אותו שלא במינו וכו' עכ"ד, ולפי שנמשכתי כמה שנים לעשות כך על פי הס' הנז' נתתי דעתי להתבונן אם דבר זה מוסכם, והנה מר"ן בא"ח סי' שי"ז ס"ה כתב עניבה מותר דלאו קשר הוא, וכתב מור"ם דאפי' עושה קשר אחר מלמטה, אבל המג"א הביא משם המרדכי דאי עושה קשר אחר מלמטה אסור ושכן משמע מן הגמ', והש"ג התיר להתיר בו ביום ע"ש ובבאה"ט נמצא לפ"ז דדווקא עניבה בלא קשר הוא שמותר וא"כ זה לא יתכן לעמוד ולא יקרע שזה היו עושים הקושרים אותו יפה שאמר הס' חמד אלד'ים, ואם נאמר שעלין של הלולב אין אסור לקשור בהם ק' חדא דלמה הש"ע לא הגיד לנו דאם לא אגדו מאתמול יאגוד בעלין ועוד דאנן קא חזינן דהקשר של העלין אלים הוא וכן כתב הרב חיי אדם בהלכות שבת כלל כ"ז ס"ק ח' דאסור לאגוד בעלין של הלולב וא"כ כיון שאין אנו יכולים לאגדו כ"א בעניבה שהוא דבר דלא מקרי קשר ואנן בעינן שיהיו אגודין בקשר גמור למצוה ולפי הטור לסברת רש"י הוא חיוב וא"כ משום הא דחביבה מצוה בשעתה לא איריא דאה"נ אם היה