לי לישועה (על השו"ע) רלו

שעבר ואכל חמץ אחר חצות לוקה עכ"ל, והרמב"ן ז"ל כתב בהשגות דאין הלכה כר' יאודה שאמר חמץ לפני זמנו בלא תעשה כ"א כר' שמעון דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלא כלום וכתב עוד וז"ל והתימה מן הראיה שלקח ממה שמצאו בלשון הנוסחאות המדויקות דכולי עלמא מיהת חמץ משש שעות ולמעלה מדאורייתא שזה אינו כ"א על הסכמתנו ששורפים בתחילת שש שהוא חייב לבערו מן התורה ממצות תשביתו שאור מבתיכם והוא ודאי אסור באכילה מדקאי עלה במצות השבתה אבל אין בו לאו אחר וכו' ע"ש וגם הרב מגילת אסתר כתב וז"ל ומה שתמה הרמב"ן בדברי רבינו שהביא ראיה ממאמר דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה דאורייתא גם בעיני יפלא שהרי על המאמר הזה שאלו מנ"ל והביאו פסוק תשביתו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל ולא לאו דלא תאכל עליו חמץ ואין מי שיחלוק לומר שלא יהא איסורו מן התורה בעשה ועוד קשיא לי למה לא הביאו איסורו מלאו דלא תאכל עליו חמץ שהכי הוא דעת ר' יאודה שהוא תנא וי"ל שמה שלא הביאו לא תאכל עליו חמץ הוא לפי שאינו דעת כולם שהרי ר' שמעון חולק אבל תשביתו אתיא אפי' כר' שמעון וכו' עכ"ד, ולע"ד נראה דכוונת הרמב"ם ז"ל בהביאו ראיה מההיא דפסחים ד"ד ע"ב שאמרו שם דכולי עלמא (ר"ל בין לר"מ בין לכ"י) חמץ משש שעות ולמעלה אסור (הרמב"ם גריס מדאורייתא) מנלן אמר אביי תרי קראי כתיבי כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם הא כיצד לרבות י"ד לביעור וכו' ואימא מצפרא אך חילק עכל"ה וכוונתו בזה ליתן טעם למה פסק הלכה כר"י בלפני זמנו ואעפ"י שבכל מקום פסקינן ר' שמעון ור' יאודה הלכה כר"י מ"מ בדין זה שכל הפוסקים פסקו כר' שמעון בחמץ דלאחר זמנו וגם הרמב"ם גופיה פסק כן דחמץ שעבר עליו הפסח אין בו איסור דאורייתא א"כ הדבר הקשה לפסוק כר"י בחדא דוקא ומשום הכי רצה להכריח ולהראות דסוגיין דתלמודא קאי כוותיה דר"י דהרי אמרו דלכולי עלמא אסור מדאורייתא ואעפ"י שאביי למד זה מהכתוב דאך ביום הראשון תשביתו אינו לימוד גמור בהכרח ובודאי דסמכו אלאו דלא תאכל עליו חמץ כר"י דמפסוק דתשביתו ליכא למידרש מיניה איסור אכילה והראיה לזה היא דהרי לר' שמעון דלית ליה לאו דלא תאכל כתב הטור בשם בעל העיטור והמאור בסי' זה דמן התורה מותר לאוכלו עד הלילה דליכא השבתה גדולה מזו ע"ש וא"כ מוכרח דאין מזה הפסוק ראיה לאסור החמץ מדאורייתא דהרי ר' שמעון ג"כ יש לו דרשה זו וכמ"ש התוס' בדכ"ח ע"ב וכמ"ש הרב מגילת אסתר ואפילו הכי אמרו בעל העיטור והמאור דמותר לאוכלו עד הלילה מדאורייתא נפקא לן מזה דאין אנו יכולין לומר חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא כ"א אליבא דר"י וא"כ כיון דסוגיין אתי כוותיה פסקינן דהלכה כר"י זהו שרצה להוכיח הרמב"ם ז"ל ועל פי דרך זה מוסיף להביא ראיה מן ההיא שאמרו חמץ אסור בשעה ששית דעבדו רבנן הרחקה יתירא כדי דלא ליתו ליגע באיסורא דאורייתא להראות דסוגיין דעלמא כר"י דהכי קרי ליה איסור דאורייתא בפשיטות ואם הלכה כר' שמעון הרי הוכחנו דאינו מוכרח שיהיה אסור לאוכלו כי להשביתו הוא חייב וגם באכילתו משביתו וכמש"ל ודו"ק ותשכח כי לזה כיון הרמב"ם ז"ל במתק לשונו במ"ש שתיבת מדאורייתא נמצאת בנוסחאות המדויקות כי זה עיקר ראייתו, שם בהג"ה ומותר לאכול עד שליש היום וי"א עד ב' שעות קודם חצות וכתב מג"א סק"ג שליש היום דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחילת שעה ששית ולהי"א עד ה' שעות ומחצה וכתב הב"ח דנקיטינן לחומרא כסברא קמייתא וחושבין מעמוד השחר עד צאת הכוכבים כ"מ בתוס' עכ"ל והלבוש ול"ח סי' רל"ג כתבו לחשוב מהנץ החמה עד סוף שקיעה ע"ש ואין ביניהם אלא דבר מועט וכו' עכ"ד המג"א, והקשה על דבריו הרב יד אפרים דמאי קאמר המג"א דאין בין הב"ח והלבוש אלא דבר מועט הלא יש ג' רבעי שעה דמעמוד השחר עד הנץ החמה שעה וחומש ומן שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא רביע שעה וא"כ ההפרש בין הלבוש לב"ח הוא כמו ג' רבעי שעה ואין זה דבר מועט ע"ש, והרב דגול מרבבה פי' דברי המג"א דכוונתו דלדעת הלבוש אין בין דעה קמייתא דס"ל שליש היום לדעה בתרייתא דס"ל שני שעות קודם חצות אלא דבר מועט