לי לישועה (על השו"ע) רל

מרן מסימן ר"ב שכתב שם שאין מברכין על אכילתו ולא כלום וכתב הרב ז"ל שהוא טעות סופר בש"ע ע"ש וראיתי לקבץ הסברות מה פסק הנז' והנה הסוברים לברך הנותן ריח טוב בפירות הם הש"ע כפי נוסחתין מברכין על הקלאוו הנרט"ב וכן פסקו המגן אברהם והט"ז והע"ש ונותנים טעם לשבח דלעולם הקלאוו עיקרו לאכילה ואעפ"י דלענין אכילה לא מברכינן מפני שאין דרכו לאוכלו כי אם ע"י תערובות, וגם הרב גינת וורדים והרב כסא אליהו משם הרב פרי האדמה כולם מסכימים לברך הנותן ריח טוב בפירות וכנגד זאת הסברא איכא המז"ה של הברכ"י ומשם אחד קדוש והרב בית יהודה והרב אליהו רבה והדב"ש שהעלו לברך בורא עצי בשמים, הלכות ערבית סי רל"ו אין לספר בין גאולה לתפילה, מכל מ"ש בסי' זה מבואר דאין ענין סמיכת גאולה לתפילה בערבית הלכה דלא פסק כההיא דר' יוחנן שאמר איזהו בן העולם הבא זה שסומך גאולה לתפילה בערבית דאם הוה גאולה לתפילה בערבית חיוב כמו בתפילת השחר לא היה אפשר להתיר הכרזת ר"ח לש"ץ ולא עניית אמן ולא הפסקת הקדיש שאנו אומרים וא"כ מוכרח לומר דלא ראי זה כראי זה דבלילה מה שאסור הוא להפסיק בדברים שאינם מצורך התפילה וכמו שאין להפסיק בין ברכות ק"ש לק"ש או בין ישתבח ליוצר והנה מצאתי בספר מגיד משנה למר"ן הקדוש בדף אחרון וז"ל הטוב בעיניך מה שעשית אמש להפסיק בין גאולה לתפילה וכו' לכן הזהר מאד ואל תפסוק אפי' לאמן וחוץ מכבוד ר' יעקב שאמר שמצוה לומר אמן אחר גאל ישראל לא ירד לעומקן של דברים וכו' עכ"ד ואף על פי שאמר אמש מבואר לכל מעיין שמה שהפסיק בתפילת שחרית דכן בשחרית הוא שאמר ר' יעקב בעל הטורים סי' קי"א לומר אמן אבל בערבית לעולם אחר גאל ישראל אומרים השכבינו ומה שאמר אמש יש ליישב, הלכות שבת סי' רע"ד בוצע על שתי ככרות, כתב בנגיד ומצוה צריך שתסדר השולחן בי"ב ככרות ו' מצד ימין וו' מצד שמאל והם ג' על ג' וכו' יעו"ש וכ"כ בש"ע של האר"י שהוא מלוקט ע"י איזה תלמיד מהאר"י ז"ל, אבל בס' הכונות ד"ד כתב דיניחם לאורך השולחן ששה לפניו וששה מכנגדם לאורך השולחן ע"כ וזהו דלא כנגיד ומצוה שכתב שיתן ששה לימין וו' לשמאל ועט"ר א"א ז"ל היה מניחן לאורך השולחן ויש לי להביא טעם לשבח למנהג זה דהרי כל עיקר הי"ב לחמים נלמד מלחם הפנים וא"כ גם שם בבית המקדש היו הלחמים מונחים לאורך השולחן ולא לרחבו זה לימין השולחן וזה לשמאלו אלא היו נתונים זה לצפונו וזה לדרומו ואף על פי שבשולחן שבהיכל היו נתונים ששה על ששה בהפסק הקנים מ"מ השנים הסמוכים לשולחן היו לאורכן ומשם נלמוד להניחם לאורך השולחן וכמ"ש בספר הכונות, סי' רע"ח מותר לכבות הנר מפני החולה שיש בו סכנה, מדקאמר חולה משמע דאם אין בו סכנה אסור והיה אפשר לומר דסבר כהרמב"ם דמכבה אעפ"י שאין צריך לפחמים חייב אבל זה אינו מוכרח כלל דמר"ן בסי' שכ"ח פסק כמ"ד דחולה שאין בו סכנה אינו מותר לעשות לו מלאכה דרבנן כשנסמך לאיסור דאוריית' וזה ודאי נסמך למלאכה דאורייתא וחמיר משאר איסורין דרבנן וכמ"ש הרב חיי אדם ז"ל והרב מט"י כתב דנראה ממ"ש מר"ן סי' ש"ז ושל"ד דפוסק כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ע"ש בסי' זה ונראה פשוט דלכל הדברות דלאו שפיר עבדי במקומות ששוכרין גוי לכבות נרות בהכ"נ בליל שבת דלהרמב"ם דהוי כבוי מלאכה דאורייתא ודאי דאסור ואפי' לפוסקים הסוברין דהויא משצ"ל מ"מ הו"ל שבות דשבות שלא במקום מצוה דמאי מצוה איכא בכיבוי נרות בהכ"נ דלא יכול להניחם מודלקים וכי תימא דאתו לאמנועי מלהרבות נרות הלא יוכלו להדליק אותם הכוסות של שמן שאינם מכבים אותם וליכא למימר דגוי אדעתא דנפשיה קעביד דהא מיוחד לשבתות דוקא אינו מותר וכמ"ש הברכ"י בסי' תקי"ד ע"ש והמחב"ר בסי' תקי"ד הביא בשם הרב שב יעקב שלימד זכות על אותן הקהילות שמביאין גוי לכבות נרות בהכ"נ ונראה דטעמו העיקרי הוא משום דחייש לשריפה וכמו שנראה מהברכ"י סי' של"ד משם הרב הנז' אעפ"י שכ' וגם מטעמים אחרים נראה דעושה טעם הנז' עיקר ומ"מ הרב שב יעקב עצמו לא התיר לעשות כ"א למד זכות על אותם הקהילות ואולי היה להם צורך גדול דלא סגי בלא"ה אבל לענין דינא נראה דגם הוא מודה דאסור.