לי לישועה (על הש"ס) צט

וא"כ ליכא תיובתא ואם תקשה מה עלה בדעת דוד להתפלל שיחיה בנו הרי הוא אמר מי, יודע וחנני ה' וחי הילד הרי שאמר בלשון מי יודע כאדם שאומר דבר רחוק להיות, והוא היה מכוין שאפשר שיעשה לו הקב"ה נס גדול כאותו שעשה לחזקיה או לאלישע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולפ"ז כל קושיות הרב הנז' אזדי להו אבל האמת יורה דרכו הנראה דלעולם חולים היו קודם אלישע וחזקיה ומתרפאים כי כן נראה פשט הענינים ההם אלא שחולה שנטה למות בהכביד החולי עליו לא היה מתרפא וזהו טעם מ"ש בדה"י בחזקיה שחלה עד למות דאל"כ למה צריך לומר זה פשיטא ודי שיאמר שחלה ודו"ק. מסכת כבא בתרא (דף ז' ע"א) ריב"ל אומר כל הרגיל לעשות צדקה זוכה לבנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי הגדה דכתיב ימצא חיים צדקה וכבוד בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים בעלי עושר דכתיב צדקה בעלי הגדה דכתיב וכבוד וכו' ע"כ נראה דכונתו דימצא חיים היינו בעלי חכמה דכתיב והחכמה תחיה בעליה ועוד דתיבת חיים גימטריא חכם. (דף ט' ע"א) צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול וכו' עיין להרב פת"ע מה שהקשה בשם המגן אברהם ולכאורה נראה דאינו כל כך קושיא משום דפירוש כל פרוטה מצטרפת אינו ר"ל דמצטרפת זאת עם זאת לסך שיעלה שומתם דזה פשיטא דמי שנתן צדקה דינר אחר דינר יצטרף למנה או מאתים מהיכא תיתי הלא כל מעשיך בספר נכתבים אלא הכונה היא דכל פרוטה מתרבית היא בעצמה ומצטרף זה הריבוי לחשבון גדול כמו שאדם אומד בחכמת התשבורת תנכה כך וכך על סך כך וכך ויצטרף לסך כך וכך וזהו הענין בצדקה דמי שנותן פרוטה מתרבה החשבון שלה לסך גדול והטעם בזה הוא דאותה פרוטה שאדם נותן עושה פירות ופירי פירות דלפעמים באותה פרוטה קונה מאכל ומברך עליו ומחזק עצמו לעבודת קונו ועושה מצות וכו' וכל זה מתרבה החשבון בפרוטה ועולה היא לחשבון גדול כשריון הזה כמ"ש בגמרא ועיין בהרי"ף זלה"ה בעין יעקב שמשמע מדבריו כמו דכתיבנא. (שם ע"ב) אמר רבי אבהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא ע"כ אפשר שהדברים מגיעים למה שאמרו רז"ל שכשהמן אמר לאחשורוש ליתן לו עשרת אלפים ככרי כסף אמר הקב"ה כבר קדמוך ישראל בסך זה בשקליהם שנתנו במדבר ועל זה שאל משה רבינו ע"ה במ"ה תרו"ם קר"ן ס"ת המ"ן בזמן המן במה יגאלו ישראל א"ל הקב"ה בכי תשא שהם השקלים שהקדימו ישראל ועי' עוד פי' אחר בילקוט פ' כי תשא. (דף י' ע"א) כל המעלים את עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז, נראה לתת טעם למה נחשב כמו עובד ע"ז והוא דכתיב מלוה ה' חונן דל וא"כ כשזה האיש אינו נותן צדקה נמצא דח"ו אינו מאמין בהקב"ה כ"י להלוות לו וזה ודאי נחשב לע"ז, א"נ אפשר לפרש בהקדים מ"ש בגמרא דשבת לעולם יעבוד אדם ע"ז ולא יצטרך לבריות וא"כ כשהאדם מעלים עיניו מן הצדקה דהיינו שאינו רואה דאותו הנצרך שהוא עני ואינו רוצה לשאול הרי הוא כאילו עע"ז מפני שאותו עני יבחר לו לעבוד ע"ז מלשאול על הפתחים ומי גרם לו זה האיש שהעלים עיניו ממנו ומשום הכי דייק לומר כל המעלים עיניו דלא אמר כל מי שאינו נותן צדקה דהכא עסקינן בעני הנצרך והוא מתבייש לשאול שצריך לבקש עליו יתן לו ודו"ק. (שם ע"ב) והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לחיי העוה"ב הרי זה צדיק גמור והקשו התוס' בר"ה ד"ה ע"א מהא דאמרו באבות אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס ותירצו דההיא בתוהא על המצוה אם אינו נעשה חפצו עש"ד ועיין בתיו"ט דאבות תירוצים אחרים ולענ"ד נראה לתרץ דאפשר דאנטיגנוס לא קאמר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס כ"א כלפי פירות המצוה בעולם הזה אבל השכר לעוה"ב יכול לעבוד ע"מ לקבל פרס וכמ"ש קרא למען ירבו ימיכם לעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך ומשו"ה קורא אותם עבדים