לי לישועה (על הש"ס) פג

כי לא יהיה בך אביון וכו' א"ר יוחנן איהדר ואקיים בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ עכל"ה, אפשר דאילפא ור"י חשבו למצוא רמז למזלם בפסוק כי לא יהיה בך אביון כמו שאמרו רז"ל דכל השמות והענינים רמוזים בתורה והנה אפס כי לא יהיה בך אביון הם אותיות וגמטריא מז"ל אילפ"א יוחנ"ן בדקדוק ואמטול הכי הם ז"ל אמרו כי אותו פסוק שבו רמוז שמם ענינו ג"כ היה רומז למזלם ומוכרח שלא יהיו עניים אכן כשראה רבי יוחנן אותו מעשה חזר בו ועיין ששמו רמוז בתיבות אחרונות של הפסוק שהוא גימטריא יוחנן עם התיבות יהיה בך אביון וא"כ רומז אדרבה שמזלו להיות עני אשע"כ חזר בו ואמר נקיים בנפשאי כי לא יחדל אביון כי גם יחד"ל אביו"ן עם התיבות ועם הכולל הם גימטריא יוחנ"ן וקבל עליו העניות, ואפילו הכי עלה לגדולה כי תיבות יחדל אביון הם מורים כך שלא יהיה לעולם אביון. (שם) ברש"י ד"ה שמע מינה מדאנא שמעתי איהדר איזיל לתורתי עכ"ל, מלשון הגמרא דקאמר ש"מ אנא הוא דקי"ל שעתא לא משמע כפירש"י דפשט הגמרא הוא דר"י שמע דקיימא ליה שעתא ומשום הכי חזר ורש"י הוציאו לדרך אחר ונראה דהוקשה לו לרש"י דאם ר"י חוזר משום דק"ל שעתא אם כן ידע שיעלה לגדולה ויהיה עשיר אם כן כיצד אומר לאילפא ואוקי אנפשאי כי לא יחדל אביון דנראה חס ושלום דהעלים מה שבלבו דהוא חוזר משום דקיימא ליה שעתא ולא יהיה אביון כלל:

לזה בא רש"י לתקן ענין זה ואמר דר"י חזר דוקא לתורתו ותו לא דאעפ"י ששמע דק"ל שעתא אולי יהיה לזמן רחוק ולא עתה אלא כונתו לחזור לתורתו דוקא בהיות שראה שכן רוצים מן השמים שהרי אילפא לא שמע והוא שמע ודבר זה מורה שהוא צריך לחזור לתורתו וק"ל, (וקרוב לזה כתב הרב פת"ע מדנפשיה על הגמ') (שם ע"ב) בתוס' ד"ה אם גבירה לוקה זו ארץ ישראל עכ"ד דבריהם נראים ללא צורך והפת"ע פי' דר"ל דאעפ"י דיש ארצות מא"י מפסיקות אינו מועיל עד שיפסיק עיר מבבל דמפסיק יעו"ש ולענד"ן דהוקשה להם דמה סברא לומר דמשום דארץ חשובה ומעולה לוקה ילקו ג"כ עיירות הנבזות והשפלות ועוד דאנן סהדי דלאו הכי דהרי כמה הרופתקי עדו על ארעא דישראל וחוצה להם פלט ומי תלה זה בזה ואדרבא לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלם לזה מפרשים דהטעם אינו דוקא שמא ילקו ג"כ בבבל שמתענין אלא עיקר הטעם הוא משום שהיא ארץ של עמינו ישראל ובני הגלות העומדים בבבל צריכים להצטער על דבר זה כי היא גבירה שלהם וארץ חמדתם ותפארתם וצריכים להצטער אעפ"י שהם עומדים בארץ השפחה וליכא להקשות ממ"ש אח"ז בגמ' טעמא דגבירה ושפחה הא שפחה ושפחה לא וכו' דמשמע לכאורה דאתי עלה מטעם קריבת מקומות לזה יש לומר דאדרבא משום שמפרש כמ"ש התוס' דרבי שמואל הוא דמקשה טעמא דגבירה ושפחה וחייבין אנו להצטער עליה הא שפחה ושפחה דליכא טעמא דצריכין להצטער בצערה לא ניחוש לקריבות המקומות והא מצינו שגזרו על מותנא דבי חוזאי ומתרץ דאנה"נ בשפחה לשפחה בשיש שייכות בין זל"ז אבל בארץ ישראל בכל אופן צריך מפני שהיא ארצינו ונחלת אבותינו כנ"ל פי' דבריהם ועוד יש לפרש שרמזו לסודן של דברים לתת טעם למה קורא אותה גבירה ואומרים שזו א"י שכך היא המידה הנקראת גבירה וק"ל:

(דף כ"ב) אנשי בדחי אנן וכו' מצאתי כתוב בכתיבת ידו הקדושה של הרב חיד"א ז"ל וז"ל אפשר שכיוונו שתשרה עליהם שכינה כי אינה שורה אלא מתוך שמחה והיא נקראת שמחה ומ"ש מבדחינן ליה אפשר שהיו מכוונים מלבד מצות גומלי חסדים ואהבת ריע שיהיו שמחים כי בזה יוכלו להתפלל וללמוד תורה, וזה מזכה את הרבים וג"ח בגוף שיהיה בריא ובנפש שתוכל לעבוד ה' עכ"ל זלה"ה ואפשר להוסיף על דבריו כי אנש"י בדח"י גמטריא שכינה בדקדוק:

(דף כ"ג ע"א) ברש"י ד"ה שיר למעלות לשון עילוי, קשה לכאורה מאי בעי רש"י ז"ל בזה וכי בא לפרש התהלים בגמ' ונראה דהוצרך רש"י לזה משום דבפי' התהלים פי' שיר המעלות שירים שיאמרו הלוים בט"ו מעלות מעזרת ישראל לעזרת נשים וא"כ לפי פירוש חנן דהמזמור מדבר בבית שני כשעלו מבבל שהיו שם ע' שנה כחולמים א"כ קשה כיצד דוד המלך תיקן שיר זה לאומרו במקדש דאינו מן הראוי להזכיר דבר כזה מדי יום ויום שם ולשורר על חורבן הבית והגלות