לי לישועה (על הש"ס) פב

תמניא והלא לאמונה מעשה שהיה כך היה שביום שמיני התחיל הנס של חגא דשבועיא ואם כן למה ידלגו יום אחד ויאמרו תשעה ולא כמו שהיה המעשה שהתחיל ביום תמניא ובשלמא למה שעלה בדעתינו בתחילה שלא היה יכול להבטל לא יומי דתמידא ולא יומי דחגא דשבועייא אז היה מקום לומר דמכח תיקון הסדר כיון שאסר ההספד עד תמניא יתחיל משם ואילך ויאמר מתשעה ועד החג אסור ג"כ דמאי נפקא מינה אם תמניא היה יום דנכפל בו ניסים הצד השוה שהוא אסור בהספד, אבל עכשיו שנתחדש לנו שיש מציאות לבטל יומי דאיתוקם בהו תמידא א"כ מוכרח לומר לנו היום שהתחיל חגא דשבועייא שהוא באמיתות יום שמיני וצ"ע, והיה נראה לומר בדוחק והוא בהקדים דקדוק אחר דרש"י בדיבור שקודם זה כתב הכי גרסינן אי איקלע מילתא ובטליניה לז' תמניא גופיה אסור דהוה ליה יומא דאיתותב חגא דשבועייא ושוב בלשון זה רש"י ציין אכתי יום תמניא אסור משום חגא דשבועייא וזאת היא הגרסא שמחק רש"י. על כן אפשר לומר ע"י הדחק דלגרסא זאת שהיה לפני רש"י הוא דקשיא ליה אכתי קשה דלימא תשעה ותמניא אסור משום שלפניו דלגירסא זאת אנו מפרשים דלעולם חגא דשבועייא התחיל ביום ט' ומה שאוסרים ח' משום חגא דשבועייא דהיינו מחמתו דהו"ל יום שלפניו דכן מדוקדק הלשון אכתי ח' אסור כלומר עדיין יש לח' צד איסור מחמת חגא דשבועייא הבא אחריו ועל זה מקשה רש"י דלעולם לא יזכיר שם שמיני אלא יניח שיבא איסורו מחמת ט' ומתרץ דלאו פירכא היא וכו' וצריך להזכיר תמניא בפירוש. אבל לפי הגהתו בדיבור הקודם צריך לגרוס בגמ' תמניא גופיה אסור דהו"ל יומא דאיתותב חגא דשבועייא וכשנגרוס כן ליכא להקשות דלעולם לימא ט' וח' נאסר מחמתו דלא אפשר לומר כן דתמניא גופיה יומא דחגא דשבועייא הוא וכמש"ל, ואולי שהגהה הכתובה בדיבור הקודם ברש"י אינה מרש"י והכניסוה שם המדפיסים ואז הכל מיושב היטב, (דף י"ט ע"א) ברש"י ד"ה מתחטא פורפי"ש בלע"ז ישמח אביך וכו' נראה דרוצה לפרש מתחטא לשון חטא מהלך וחוטא וכמ"ש רש"י לקמן דכ"ג ע"א ד"ה מתחטא ע"ש וזהו שפירש פורפי"ש פורפיא"ר בלעז ששונה בחטאו וסומך על אביו שישמח בו ואמו שתגל בו אעפ"י שהוא חוטא והולך לפניהם, (שם) תנו רבנן לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהיה קשה כארז מעשה שבא רבי אלעזר ב"ר שמעון ממגדול גדוד מבית רבו והיה רוכב על החמור ומטייל וכו' נזדמן לו אדם אחד מכוער ביותר א"ל שלום עליך רבי ולא החזיר לו אמר ליה ריקא כמה מכוער אותו האיש שמא כל בני עירך מכוערין כמותך א"ל איני יודע לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית כיון שידע בעצמו שחטא ירד מהחמור ונשתטח לפניו וא"ל נענתי לך מחול לו וכו' ולכאורה המעשה מתמיה הרבה איך יצאת זאת מלפני ר"א לומר לו כמה מכוער אותו האיש וגם מן התימה מיד חזר בו תוך כדי דיבור ונשטתח לפניו ועשה ענוה גדולה כ"כ והנ"ל בזה הוא שרבי אלעזר בתחילה לא השיב לו שלום מפני שראה אותו כ"כ מכוער וחשב שבודאי היה חוטא גדול כיון שהיו לו יסורים בפרהסיא כלו' ואין שלום אמר ה' לרשעים ומכל מקום רצה לידע אם בני עירו היו כך וזה היה דרך ברייתן ולא מכח שחטא וכיון שא"ל לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה ראה שטעה ואינו חוטא וא"כ הוצרך לשאול ממנו מחילה על זה כנ"ל נכון והראיה ממ"ש הזוהר פרשת אחרי מות דף ע"ה ע"ב וז"ל רבי הוה אזיל מקפוטקייא ללוד וכו' חמי חד בר נס דאתי ורשימא באנפוי אמר רבי אבא נסטי מן אורחא דהא אנפוי דדין אסהידו עליה דעבר בערייתא דאורייתא בגיני כך אתרשים אנפוי א"ר יוסי אי האי רשימא הוה ליה כד הוה ינוקא מאי ערייתא אשתכח ביה א"ל אנא חמינא באנפוי דעבר על ערייתא דתורה קרא ליה רבי אבא וכו' עכ"ל, גם בזוהר הקדוש בפרשת אמור דף צ' ע"ב איתא ר' אלעזר הוה יתיב בקשתרא דבי חמוי וכו' אדהכי אעבר חד ב"נ פגים בעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי א"ל פגים הוא ולא מהימנא וכו' וק"ל:

(דף כ"א ע"א) אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא וכו' נעביד עיסקא ונקוט בנפשין אפס