לי לישועה (על הש"ס) עו

לא הויא ג' ואפי' שניה לא הויא כ"א לשנה בכירה לזה יש לומר דסובר רבינו דמ"ש הגמ' שלישית לתענית אינו לתענית יחידים כ"א לתענית הציבור כולו שהוא בר"ח כסלו כמ"ש במשנה לקמן ד"י אבל לתענית יחידים אינם ממתינין עד רביעה ג' אלא אפי' מרביעה שניה של שנה בינונית שהיא בי"ז מתענין אבל הציבור דוקא עד הג' וזהו שאמרו בגמ' ג' לתענית דהיינו ר"ח כסלו שהיא ג' בשנה בינונית וממוצעת וכך ראוי למנקט מדה בינונית ובזה כל פסקי הרמב"ם באין על נכון ובסגנון אחר ודו"ק היטב:

וראיתי בכ"מ בהלכות נדרים פ"י הלכה י"א שכתב דרבינו סובר דרביעה ראשונה בי"ז שניה בכ"ג שלישית בר"ח כסליו כרבי יוסי עיין שם ותמהתי על המראה דהוא ז"ל כתב בהלכות מתנות עניים דהרמב"ם מפרש הברייתא דמיירי כולה ברביעה שנייה אלא דמפליג בין השנים וכיצד בה' נדרים קאמר בפשיטות דהרמב"ם ס"ל דראשונה בי"ז וכו' כרבי יוסי כאילו הברייתא לדעתו עסיק ברביעה א' שניה ושלישית ואולי כוונת הכ"מ ז"ל לומר כמו שכתבתי לעיל דלעולם הברייתא לא מיירי כי אם ברביעה שניה של שנים בכירה בנונית ואפילה אלא דאותם זמנים עצמם נזכרים ונעשים בכל שנה והן הם שלשה רביעות דקמדכר בגמרא בכל מקום וככל מה שהוכחנו לעיל אלא שאם לזה כיון הכ"מ הו"ל לפרש ולא לסתום וצ"ע ועיין בחיים שאל ח"ב סי' ס"ב אות ח"י שכתב בקיצור קצת מזה וק"ק דנראה מדבריו דמר"ן קאמר מדידיה דהרמב"ם מפרש הברייתא ברביעה שנים דוקא יע"ש וענין זה הוא בפה"מ להרמב"ם ולא מר"ן מדידיה קאמר לה:

(שם) ברש"י ד"ה יחידים חסידים כדאמרינן במתניתין ד"י עכ"ד תמיה לי טובא דבגמרא קאמר מאן יחידים רבנן ומנ"ל לרש"י לפרש חסידים ועיין בענין זה בתוספות יום טוב פרק ראשון משנה ד':

(שם) ברש"י ד"ה שבעה ימים שירדו גשמים (בזא"ז) עכשיו ופסקו וכו' הרב ב"ח הגיה ולא פסקו והגהתו נכונה מאד דבדיבור שאח"ז נראה דמ"ש בגמרא אתה מונה א' וב' וג' ר"ל או א' וב' או ב' וג' ולא שלשתן כאחד ואם נגרוס כגירסתינו ופסקו משמע דרוצה לפרש דשלשתם ביחד הוו א' וב' וג' וסותר דיבור הקודם והדבר בעצמו דוחק לפרש כן בגמרא דקאמר ז' ימים זא"ז ולא מדבר שירדו גשמים קודם מזה ואח"כ פסקו, ואח"ך מצאתי הדבר מפורש כן בתוספתא בלשון הזה רשב"ג אומר גשמים שירדו ז' ימים זה אחר זה ולא פסקו יש בהם כדי רביעה שניה עכ"ל ומה שכ' רביעה שניה אפשר דלא פליג על גמרא דידן ופירוש כדי רביעה שניה הוא יש בהם כדי אותה רביעה ואחרת הבאה אחרים בין תהיה ראשונה ושניה או שניה ושלישית וכפירש"י:

(דף ז' ע"א) אם ת"ח הגון הוא כטל וא"ל עורפיהו כמטר, אין להקשות דגם בטל מצינו לשון עריפה וכמו שאמר הכתוב אף שמיו יערפו טל דהתם לא הוקשו דברי תורה לטל בלשון של עריפה אלא רק בטל עצמו עסיק לא כן בכאן קאמר תזל כטל אמרתי ולא קאמר עריפה. (שם) ברש"י ד"ה ועז פניו ישונא ועז חסר וא"ו כתיב מי שהוא עז פנים ישנא בשוא עכ"ל, ומהרש"א גרים בשי"ן ואל"ף וכן הגיהו בגמ' הנדפסות מחדש ומהרש"א ז"ל תמה על רש"י דמאי קאמר בשי"ן ואל"ף ונדחק הרבה לישב יע"ש ומשום הכי נראה דהעיקר הוא ככתוב בגרסתינו בשו"א ור"ל בנקודת שב"א תחת השי"ן (ובעלי הדקדוק כותבים לפעמים שוא במקום שבאעי' דעת קדושים פ"ג) וכונתו היא שלא נפרש אל תקרי ישונא אלא ישנא לשון מתפעל בחיר"ק תחת היו"ד והשי"ן קמוצה דאם הוא כך מנין לנו לומר דמותר לשנאותו הרי מ"ש הכתוב הוא ישנא דהיינו שהעז פנים במעשיו ישנא מהבריות מכח מעשיו ואכתי לא למדנו דמותר לשנאותו בקום עשה לזה בא רש"י ז"ל ואמר השין בשבא ואז הוא ישנא ולא ישנא וכך הוא שיעור הכתובים כהחכם יודע פשר דבר ומה עושה לחכמת אדם דהיינו אדם חכם תאיר פניו כשהוא בחברתו ועז פניו מי שהוא עז פנים ישנא אותו וא"כ למדנו דמותר לשנאתו:

(דף ה' ע"א) אמר ריב"ל כל השמח ביסורים שבאים עליו מביא ישועה לעולם שנאמר בהם לעולם ונושע יש לדקדק באריכות לשון דהוה ל"ל כל השמח ביסורים מביאים גאולה