לי לישועה (על הש"ס) עב

מתו סופרי שלמה המע"ה שם וכמו שכתב רש"י סמוך ונראה לדבור זה וז"ל אמטינהו למחוזא דלוו עיר שאין מה"מ שולט בתוכה כמ"ש בסוטה ולזה מתרץ תוך כדי דיבור דהטעם דערבין ביה רגלוהי דבר אינש לשמים ומשלמים ערובתן וא"כ זה אינו דומה לבני לוז דאינם מתים שם דאלו נגזר שימותו שם צריך לשלם ערובתן לשמים דהרי ערבין ביה וק"ל:

(שם) ברש"י ד"ה קמיה דרבי בביתו שהיה נשיא ומכבדין אותו לשמחו שהיה דואג תמיד על צרת ישראל וחוליו כדאמרינן בנדרים יומא דהוה חייך רבי אתי פורענות לעלמא וקשה לפ"ז אביי שהיה עושה כן קמיה דרבה מהו הטעם ועוד למה הוצרך לטעם הנז' וכי יבצר איזה שמחה של מצוה כדי שיצטרך רש"י לומר שהיה רבי מצטער וכו' ונ"ל דאדרבא זהו שהוקשה לו כיון שרבי לא ניחא ליה בכך ומצינו יומא דחייך אתי פורענות א"כ לא הו"ל ללוי לעשות כן קמי' ומשום זה הוצרך רש"י לתת טעם דוקא בהאי עובדא שהיה דואג והיו רוצים לכבדו לתת שמחה בלבו אבל בשמואל ואביי לא הוצרך לעשות לתת טעם כי אינו תמיה כמו קמי דרבי:

(דף נ"ה ע"ב) בגמרא לימא מתניתין רבי היא ולא רבנן דתניא פר הבא בשמיני בתחילה מפיסין עליו וחכמים אומרים אחת מב' משמרות דלא שלשו בפרים עושה אותו ומכאן הקשה הרב חסדי דוד ז"ל בפי' על התוספתא דמכילתין דק"ד על הרמב"ם שפסק בהלכות תמידין פ"י הי"ג שכתב בח' חוזרים לפייס כולם כאחד כבשאר רגלים כמו שבארנו עכ"ל ופסק זה נראה דאתי כרבי והקשה הרב הנז' דאמאי לא פסק כרבנן דמ"ש הלכה כרבי מחבירו דוקא כנגד יחיד אבל לא כנגד רבנן ותמה שלא העירו בזה מפרשי הרמב"ם ז"ל והצ"ע יעש"ד ולענ"ד נראה דפסק הרמב"ם מיוסד על מ"ש לעיל בדמ"ז ע"ב דמוכח דהלכתא דשמיני רגל בפני עצמו לכל דבריו והמעיין שם יראה דסוגיין דעלמא דשמיני רגל בפני עצמו לפז"ר קש"ב וכשתאמר רגל בפני עצמו צריך שיהיו כל המשמרות שוות בו וכמו שכתוב שם בדף מ"ז ע"ב בגמרא וזה לשון הגמרא תנו רבנן מנין שכל המשמרות שוות הם באמורי הרגלים ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת וכו' וכן פסק הרמב"ם בהלכות כלי מקדש פ"ד ה"ד וז"ל ומצות עשה להיות כל המשמרות שוות ברגלים וכל כהן שיבא ברגל ורוצה לעבוד עובד וחולק עמהם ואין אומרים לו לך עד שיגיע משמרך עכ"ד, וא"כ כיון דקא משמע לן דברגל כל המשמרות שוות ומבואר דהאמוראים וסתמא דגמרא קים להו דשמיני רגל בפני עצמו ממילא מוכרח דהלכה כרבי דכל המשמרות שוות בשמיני לפייס וזה מבואר דבכמה דוכתי בגמרא דח' רגל בפני עצמו הוא היא הלכה רווחת וכמו דמבואר יוצא מראש השנה דף ד' ע"ב וכן בחגיגה דף י"ז ע"א ומשום הכי פסק הרמב"ם זלה"ה כרבו וק"ל (ועיין ברש"י זלה"ה בראש השנה שם ד"ד ע"ב דמבואר דפז"ר קש"ב לא אתי כחכמים אלא כרבי) ודו"ק:

מסכת תענית (דף ב' ע"ב) אמר ר"י שלשה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו לשליח ואלו הם של חיה ושל גשמים ושל תחיית המתים וכו' (רמז ר"ת שלש פעמים תחו"ג לי בשנה) הקשו רש"י ותוספות למה לא מנה מפתח כלי זעמו גם כן דכתיב פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו ע"ש ולכאורה נראה לתרץ דר"י לא איירי כ"א במפתחות הטובה ולא דפורענותא, א"נ דזה הפסוק פתח ה' את אוצרו (ירמיה ץ') מיירי בפורענות של אומות העולם ובהא לא מיירי ר"י, עוד י"ל דשם מסיים הפסוק כי מלאכה היא לה' אלהים בארץ כשדים כאילו נותן טעם למה פתח ה' את אוצרו וכו' בכבודו ובעצמו ולא ע"י שליח כי מלאכה היא לה' אלהים בארץ כשדים לנקום נקמת עמו ישראל כי האהבה מקלקלת השורה, ולעולם יתכן לומר שבשאר פעמים מפתח כלי זעמו נמסר לשליח ודו"ק, עוד י"ל דכלי זעמו הם הם מלאכי חבלה והם עצמם שלוחי מקום:

(שם) בתוספות ד"ה ולתני מאימתי מזכירין גבורת גשמים וכו' תימא דהתם הברכות קתני כי הכא גבורות גשמים וכו' ואמאי לא מקשי כי הכא וכו' מאי גבורות וי"ל שאני הכא דהוי עיקר סדר גשמים באיזה זמן מתחילין לאומרו וכו' עכ"ל ותירוצם ז"ל רמזו רש"י ע"ש וכמ"ש הרב ראש משביר ונלע"ד דיש לתרץ באופן אחר בפשיטות דהתם בפרק אין עומדין קתני מזכירין גבורות