לי לישועה (על הש"ס) סח

על האוכל שיהי' לרצונו כבר פסק בהלכות טומאת אוכלין פ"ט ה"ב שאם כשנפלו לא הי' לרצונו ואח"כ ניחא ליה דמכשיר וא"כ באתרוג גם כן אפשר לומר דלא ניחא ליה להכשיר תרומה טהורה לכתחילה אבל אחר שכבר נפלו המים ניחא ליה כדי שישאר רטוב ולח, ואם כן ליכא קושיא על רש"י ז"ל ודו"ק:

(דף ל"ז ע"ב) מה טעם לא מברכינן אלא על הלולב וכו' תמהתי ממ"ש בספר ברכת מועדיך לחיים להרב המפורסם מהרח"פ זלה"ה דכל רז לא אניס ליה דבדף קמ"ד ע"ב שקיל וטרי שם בענין זה ולא נשא על דל שפתיו ש"ס דידן דתירץ שכן במינו גבוה יעו"ש, (דף מ"א ע"ב) תנו רבנן ולקחתם שתהא לקיחה תמה וכתבו התוס' מדלא כתיב ולקחת לשון יחיד וגבי סוכה לא צריך קרא דהכתיב כל האזרח, פי' התוס' היה נראה דגבי סוכה אינו צריך סוכה לכל אחד דהא כתיב כל האזרח ודרשינן לעיל דכ"ז ע"ב סוכה אחת לכל ישראל ע"ש בגמ' ותוס' כי על כן לא הבנתי מה שהקשה מהר"מ בן חביב ותירוץ הרב חיד"א בס"ס א שמחת הרגל ח"א וצ"ע כעת:

(שם) ברש"י ד"ה מוליכין את לולביהן מע"ש עכ"ל הנה דיבור זה של רש"י כתוב שלא במקומו דכפי סדר המשנה הו"ל להקדימו לדיבור שהוציאו ברשות וראיתי בגמרא שנדפסו מחדש שכתוב בהם בהגהה מן הצד וזה לשון ההגהה דיבור זה שייך קודם דיבור המתחיל שהוציאו, ולענ"ד אפשר דבכונת מכוין היפך לנו רש"י את הסדר וכמו שמצינו במקומות אחרים ולעולם טעם מספיק היה לו לעשות כן כדי להכריח פירושו ולהראות מנין יצא לו פירושו וכן י"ל בכאן שאם יפרש בתחילה דמוליכין את לולביהן היינו מע"ש נשאל לו מנין לך זה ודילמא בשבת מוליכו והותר לו כיון שהוא חייב מן התורה במצות לולב ביום ראשון ועסיקינן שאינו עובר דרך רשות הרבים כי אם ברשויות דרבנן ובמקום מצוה התירו לו להוליכו בלילה כדי לצאת בו למחרת ומנ"ל לפרש שמוליכין לולביהן בע"ש לזה הקדים דברי ר"י ופירש אותם דר"י מיירי באופן שחייב כרת וקרבן בשוגג ופוטרו מן הקרבן מפני שהוציאו ברשות ומיירי ברשות הרבים ומוכח דתנא קמא ג"כ מיירי באותו אופן שיש בהליכתו דרך רה"ר וא"כ מוכרח לפרש דמה שאמר מוליכין את לולביהן איירי בע"ש דלא יתכן לומר שיתירו לו להביאו דרך רשות הרבים בלילה שלא בשעת חיובו כדי שיצא בו למחרת דאפי' ביום לא יוכל להביאו ואף אם נאמר דאתי עשה ודחי ל"ת דאית ביה כרת הלא הוא יכול לצאת בו י"ח בביתו ולמה יביאנו לבהכ"נ אלא מוכרח דמוליכין אותם מע"ש:

(דף מ"ב ע"א) בתוספות ד"ה אמר אביי כשהפכו וכו' ותימא דבסוף ראוהו ב"ד דכ"ח דאמר רבא מצות אינם צריכות כונה קא מתיב ליה אביי טובא ושמא אביי קיבלה מיניה עכ"ד ודבריהם צריכים לי תלמוד ולא ידענא מאי קשיא להו מפני שאביי בגמרא בר"ה הקשה לרבא שלהוכיח בגמרא דס"ל דמצות אינם צריכות כונה ואתא אביי ומקשה ליה נאמר דאביי ס"ל מצות צריכות כונה אין כח כלל לומר כן דענין זה דמצות צריכות כונה או אין צריכות הוא מאותם ענינים שהגמ' רוצה לברר ובכמה מסכתות שאמרו ש"מ דמצות צריכות כונה עיין ברכות י"ג ע"א עירובין צ"ה ע"א פסחים קי"ד ע"ב אר"ל זאת אומרת מצות צריכות כונה וא"כ מוכח דהיו מסופקים מפני שלא מצאו ראיה ברורה וא"כ כשרבא רצה לפסוק בפשיטות דמצות אצ"כ אביי מקשה לו ולא מפני דס"ל להפך אלא דספוקי מספקא ליה וא"כ מאי מקשו התוס' ועוד נ"ל דבדין זה של לולב לא שייך לומר דלא איכוין כשהגביהו דהא קא מהדר אחר הבקי ללמדו הברכות והנענועין ורוצה לילך דרך רשות הרבים וא"כ שפיר מקשה הא מדאגביהיה נפק ביה דודאי איכוין לצאת דהא לכך אגביהיה כדי לצאת ביה אלא דלא ידע דברכות ונענועין לא מעכבי והולך אצל בקי וא"כ אינו נקרא ממש לא איכוין לצאת ומשו"ה אביי תירץ באופן אחר דהפכו ובזה לא קשה קושית התוס' ועל קושיא ותירוץ של התוס' קשה טובא דאביי מפרש דברי ר' יוסי ומצינו בפסחים דף קי"ד ע"ב דלפי האוקימתא שם ר' יוסי ס"ל מצות צריכות כונה וא"כ מאי אית להו לתוס' בסברת אביי דנפשיה ועוד מאי האי דמתרצי דקיבלה מרבא והא הכא עסיקינן לסברת ר"י והוא הלא לאמונה סברתו הוא דלא כדברי רבא וצע"ג:

וכן יש לתמוה על הריטב"א ז"ל בחי' הנדפסים בחידושי רשב"א שכתב וז"ל ומדדחקינן בהני שינויי כולי האי