לי לישועה (על הש"ס) ס

שהוסיף הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל ואמנם גם לפי דרכי קשיא לי זה המאמר שאמר דלוקה על שאכלה פגי שביעית דהיכן מצינו מלקות על איסור עשה ולפי דעתי שלכן כיון רש"י שם והתרו בה למלקות שאם לא התרו בה למלקות לא היתה לוקה וגם כי רש"י לא פירש כן רק ממ"ש בגמרא אחת קלקלה אני אומר כי טעות נפל בספרים וצ"ל והתרו בהן עכ"ל וכל דבריו ז"ל נפלאו דמאי דוחקיה להטעות את הספרים ומה הועילו חכמים בתקנתם אטו אם התרו בה למלקות על דבר שאינה חייבת מלקות תלקה ומי שמע כזאת להלקות על עשה כשהתרו בו למלקות ואם כוונת הרב ז"ל שב"ד נראה להם להלקותה כיון שהעדים התרו בה למלקות ואף על פי כן היא עמדה במרדה וראו בית דין להלקותה למגדר מילתא א"כ לא הוה ליה למימר שהתרו בה אפי' לא התרו בה אם נראה לב"ד להלקותה אינה צריכה לכל זה וצ"ע:

(דף פ"ז ע"א) וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין לו לעשות תשובה כדי שלא יהא הוא בג"ע ותלמידיו בגהינם, ראיתי בספר מילין דרבנן שהקשה דהיאך אמר אין מספיקין בידו לעשות תשובה דהיינו דלעולם אין מספיקין דהא אם הם עושין ג"כ תשובה יכולין להספיק בידו לעשות תשובה דאז לא יהיו הם בגהינם ואדרבא הוא יהיה בגהינם והן בג"ע ודבר זה לא יכון ותירץ דאם יעשו תשובה הם אז הוא לא עשה שום רעה וא"כ אינו צריך לתשובה עש"ד וקושיא ופירוקא לא קחזינא כלל דמה תמיהא יש אם הוא יהיה בגהינם והם בג"ע כי אדרבה כך ראוי לו שהחטיא אותם ואעפ"י שהם ניצולו ע"י תשובה מ"מ הנה הוא חשב עליהם רעה וה' חשבה לטובה שהספיק להם לעשות תשובה ולינצל מן הרשת שפרש להם המחטיא והתירוץ ג"כ אינו דאם הם עשו תשובה לא ינקה בשביל זה מהמעשה הרע שעשה להחטיאם ולהכניסם בסכנת איבוד נפשם ואי אפשר לומר ונקה בלתי תשובה ואם כלפי שמיא הוה גליא שיעשו תשובה הוא לא הוה ידע ודעתו היתה להחטיאם אטו מי שהפיל חבירו לכבשן האש ואתו מעלמא והצילוהו האם איש כזה ינקה מכל וכל שלא יצטרך לעשות תשובה והא ודאי בורכא היא:

(שם ע"ב) תנאי היא דתניא יום הכפורים עם חשיכה מתפלל שבע ומתוד' כו' כתב מהרש"א ז"ל לפי דרך התלמוד בכל מקום משמע דקאמר תנאי היא הך מילתא דשמואל ורב והא ליתא הכא כו' ואולי ט"ס בספרים הנך ג' תיבות תנאי היא דתניא וכול' חדא ברייתא היא ומסיק בתיובתא וכן ראיתי לתוס' עכ"ד, ולא ידעתי לכוין אמרא דכיצד נוכל לומר דכולה ברייתא אחת כי אז יבא הלשון כפול ומעורבב והיאך אחר שאמר בנעיצה מתפלל שבע ומתודה יחזור לומר יום הכפורים עם חשיכה מתפלל שבע ומתודה וחותם בוידוי ולא היה די שיאמר בנעילה מתפלל ז' ומתודה וחותם ותו לא ועוד דקדוקים אחרים שמראים דלא יתכן לומר שכולה בריית' אחת, ואפשר שמשום זה כתב הגאון בעל נודע ביהודה בהגהות הנדפסים בש"ס קטן וז"ל צ"ל דתניא עיין מהרש"א עכ"ד והגאון בצלאל הנשבור ז"ל הגיה ותו תניא ובודאי שהגיהו כן מחמת שלא נראה להם לומר כמ"ש מהרש"א ז"ל דכול' ברייתא חדא היא ואי לאו דמסתפינא אמינא דהגירסא היא ותנאי היא דתניא והכונה מבוארת דענין זה מחלוקת דתנאים וכל מגמת התלמוד בזה לחזק תיובתיה דשמואל דלא תימא דבריית' ראשונ' משבשתא היא משום הכי מביא האחרת דנזכרו ר"מ ורבנן וכולהו מודו דנעילה צלותא יתירתא היא דלא כשמואל וק"ל. ומ"ש מהרש"א ז"ל וכן ראיתי בתוספתא לא מצאתי וראיתי בתוספתא שהביא הך דר"מ ורבנן ולא הביא בריית' ראשונה ומוכח דאינן ברייתא אחת:

(דף פ"ח ע"א) בועלי נדה וטמאי מתים, כתבו התוס' ישנים וז"ל ואם תאמר מה מועיל טבילת טמאי מתים ביוה"כ כיון שצריך הזאה וי"ל דמיירי שהזה עליהם קטן או עבר והזה אי נמי כגון שהזה מבערב וא"ת ואי בשמיני אינה טבילה בזמנה וכו' עכ"ד, ויש לדקדק דמאי קשיא להו דצריך הזאה הרי לעיל ד"ח ע"א איתא בגמרא דלמ"ד טבילה בזמנה מצוה לא מקשינן הזאה לטבילה ופירש"י דיכול להזות אימתי שירצה לאחר זמן וא"כ אם אינו מזה וטובל ביום שביעי מקרי שפיר טבילה בזמנה אע"פ שעדיין צריך להזות ולמה נאמר דאיירי בטבילה שאחר ההזאה כמ"ש התוס' דאה"נ כשיכול להזות ולטבול שפיר דמי אבל בשאי אפשר להזות יכולין לומר דלטבול מיהא ביום הז' מצוה מיהא הויא ועיין בכ"מ פי"א מהלכות פרה אדומה: