לי לישועה (על הש"ס) נט

(דף נ"ד ע"א) ברש"י ד"ה ישיחנה לאחרים שמא ישאהו עצה, דאגה פחד שדואג על הפסד שום בר פן יבואהו עכ"ל, יש לדקדק שהיפך סדר הכתוב בגמרא דדאגה היה לו לפרש בתחילה ואח"ך ישחנה לאחרים ועוד תמיהא היא שהוצרך לפרש מהו דאגה ונראה דכוונת רש"י ז"ל לתת טעם לענין זה דלפי הסברא מה יועיל לאדם לספר לאחר שהוא עצב ושאירע לו איזה מקרה הלא אדרבה כשחוזר לדבר בו מתעורר העצבון ויותר היה מועיל השתיקה והשכחה מהסיפור לזה בא לומר דהטעם שמועיל לו לספר לאחרים דאגתו היא משום שפי' דאגה בכאן הוא פחד על דבר העתיד ולא עצבון על דבר שעבר שאז ודאי לא יהיה לו הנאה אם ישיחנה לאחרים ולרמוז זה הפך הלשונות לומר דלדברי מ"ד ישיחנה לאחרים צריך לפרש דדאגה האמורה כאן הוא פחד על דבר עתיד ודו"ק:

(דף ע"ו ע"ב) זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש, בזה אפשר לפרש הכתוב ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן והוא בדרך הלציי דאם שותה האדם יינו בכרמל שאמרו במנחות דס"ו שהוא נוטריקון ר"ך ומ"ל ובנידון דידן יהיה פירושו יין רך ומהול במים דמל הוא לשון עבר והוא שם הדבר שכבר נימהל אז ראשך עליך נעשה ראש אבל אם שותהו כארגמן כולו אדום בעוצם האדמימות אז נעשה רש והיינו ודלת ראשך לשון עניות:

(דף ע"ח ע"ב) הנך דרביתייהו לא גזרו בהו רבנן, כתבו בתוס' ישנים וז"ל והיינו רחיצה וסיכה דאמר ר"ח שמן וחמין שסכתני אמי בילדותי עמדו לי בזקנותי עכ"ל ולכאורה קשה למה לא הספיק להתוס' הראיה שהביא הגמ' מאביי דא"ל אם רביתייהו דינוקי חמימי ומשחא ואולי ס"ל דמעשה דר"ח אלים משום שהעיד שרחיצה וסיכה הועילו לו לא כן מדברי אביי לא משתמע כ"כ כ"א שהתינוק חפץ בהם ויש לו נחת רוח מהם אבל שהם מועילין לאדם הרבה לא שמענו וכיון דמצינו שמועילים ממעשה דר"ח סברא הוא דלא ליגזור עלייהו רבנן ולהכי מייתי ליה התוס' וליכא להקשות דאמאי הגמ' לא מייתי האי עובדא דר"ח דטפי עדיף מדברי אמו של אביי די"ל דמהאי עובדא דר"ח לא מוכח שכן דרך כל התינוקות ויש מקום לדחות ולומר דר"ח משום שהיה חלוש המזג הוצרך לכך או עשתה לו אמו דבר תענוג שלא כנהוג והיינו טעמא שעמד לו לזקנותו אבל שדרך כל התינוקות להצטרך לסוכה ולרחיצה לא שמענו מאותו מעשה ע"כ הביא דברי אביי דמיירי בסתם התינוקות דעלמא:

(דף פ"ו ע"א) היכי דמי חילול ה' כגון אנא אי שקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא זוזי לאלתר הקשה הרב דבש לפי ערך ח' דכיצד רב שהיה מתנהג בעשר קדושות ולא היה מחזיק עצמו אפי' לכשר כמ"ש בקידושין דא"ל לרב"י לאו כשר כגון אנא ואת וכו' איך אמר על עצמו שהוא גדול ומפורסם בחסידות שאם אינו נותן המעות לאלתר נחשב לו חלול ה' ע"ש מה שתירץ ואפשר לומר בדרך חריפות דרב לא כיוון בזה על גודל חסידותו וחשיבותו אלא דמעשה שהיה לו בבי טבחיא כמ"ש לקמן דפ"ז ע"א דרב הוה ליה מילתא בי טבחא ולא אתא לפייסו ואמר רב איזיל אנא ואפייסיה וא"ל רב הונא אזיל אבא למיקטל גברא וכו' וסוף דבר נהרג הטבח על ידו וא"כ ודאי דשם גדול היה לו לרב אצל בעלי אומנות זה וא"כ אם ילך שם רב ויקנה ולא ישלם לאלתר נעשה חילול ה' שהרי רב הוא בעל השם המלומד בניסים ואעפ"י שענותנותיה דרב לגבי דידיה לא היה מחשיב עצמו כלל מ"מ הרי הם מחשיבים אותו לגברא רבה דעניש וקטיל וא"כ מוכרח ליזהר משום חילול השם ובזה לא קשה קושית הרב דבש לפי (שם ע"ב) תניא היה ר"מ אומר גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו וכו' בזה אפשר לפרש הכתוב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך דארז"ל אין ועתה אלא תשובה ואומר הכתוב דלכל ישראל כולם מה ששואל הקב"ה הוא אדם אחד שיהיה שפל ובעל תשובה כדי למחול לכולם דתיבת מ"ה גימט' אדם וגם תיבת מ"ה רומז לענוה כמ"ש ונחנו מה ועל ידי זה מתכפרים כל ישראל ובדרך הזה נפרש שובה ישראל וכו' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב דהכוונה כל תשא עון ירצה שתמחול לכל ותשא עונם בעבור האיש הטוב שעשה תשובה קחהו לכפר על כל ישראל:

(שם) ואחת אכלה פגי שביעית, נראה לומר דלוקה דקאמר היינו שב"ד הלקוה מכת מרדות למגדר מילתא דלית בזה לאו כלל וצ"ע על דברי הרב מגילת אסתר במצות עשה ג' מאותן