לי לישועה (על הש"ס) נה

הוא כמ"ש התוס' לעיל דף מ' ע"א ד"ה ואזדו לטעמייהו שכתבו בשם הת"כ וז"ל לשלח אותו שאם נשפך הדם ימות המשתלח וכו' הרי דלדין השעיר המשתלח לא דרשינן ליה מלכפר וא"כ דברי ר' ינאי הם להביא מהכתוב דהדם צריך לישפך כיון שלכפרתו צריך שיהי' השעיר חי עד שעת מ"ד ופשיטא דאחר דברי ר' ינאי צריכים אנו לפרש דברי הברייתא דלעיל כדבריו אלא שמקודם זה היינו יכולים לדחות פי' זה מן הברייתא ודו"ק ובזה לא תקשה דהתוס' שם בא"ד ואזדו לטעמייהו פי' דברי ר"י ממש כר' ינאי ודו"ק:

(דף ס"ו ע"ב) גיפוף ונישק במיתה, כתבו התוס' ישנים וז"ל הוראת שעה היתה דליכא אלא אזהרה כדאמרינן פ' ד' מיתות עכ"ד, דבריהם קשים קצת דמאי קאמרי הוראת שעה הלא היתה מגפה בידי שמים ומאי ענין זה להוראת שעה הלא קמי שמיא גליא עונש הראוי ועוד דהא בסמוך מעניש על המחשבה למי ששמח בלבו ולא מצינו עונש בידי אדם לדבר כזה אלא ודאי דדבר המסור לשמים אי אפשר לחשוב הפסד עבירה ועונשה ועוד דקי"ל כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וכל שכן ממיתה בידי שמים דקיל טפי וא"כ כיון דהמגפף והמנשק חייבים מלקות בידי אדם כשלא היה שם עדות והתראה נידונו במיתה בידי שמים ואין כאן תמיהא:

(שם) האומר לאביו ולאמו וכו', הקשה מהרש"א ז"ל וז"ל וקצת קש' אדפריך מקרא דוזאת הברכה אמאי לא פריך מקרא דפ' כי תשא והרגו איש את אחיו וכו' מלאו ידכם וכו' כי איש בבנו ובאחיו עכ"ל, עיין עין יעקב שכתב דלק"מ ודבריו תמוהים הרבה ע"ש ונלע"ד לתרץ דמהכתוב דכי תשא לא הוה קשיא ליה דיכול לומר מאי אחיו אחיו מהאם ומאי בנו בן בתו כי אין דבר זה רחוק לפרש דיש בהבנת אחיו ובנו אחיו מאמו ובן בתו אבל מפסוק דזאת הברכה לאביו ולאמו קשה ודאי והא ראיה שהוצרך המתרץ להוציא המלות ממשמעותם לגמרי דאביו היינו אבי אמו ולא מצינו מעולם משמעות אביו על צד האם כי מ"ש הכתוב אל רעואל אביהן ודרשו רז"ל שאין התינוק נמנע לקרות לאבי אביו אבי אבל באבי אמו לא שמענו ועוד תיבת ולאמו הוציאה ממשמעותה לגמרי שאמר אבי אמו וזה ודאי דבר דחוק דהא כתוב ולאמו כדבר מופרד ולא סלקא דעתיה דמקשה לפרש כך לא כן בכתובים דכי תשא לא הי' שם דוחק כלל לומר אחיו ובנו כדפירשנו אחיו מן האם ובנו מן בתו וק"ל, (שם) כתבו התוס' ישנים ד"ה אבי אמו מישראל אבל לא בעי למימר אמו מישראל דלא מסתבר ליה שעבדו נשי הלוים ע"ז עכ"ד ולכאורה עדיין צריכים אנו למודעי מהיכא תיתי האי סברא אי משום דמסתמא כיון שהלוים היו כשרים ה"ה נשותיהן זה לא יהיה כלל גדול דהרי מצינו אשה רעם צרעת לבעלה אשת קורח ואפ' דאיכא למימר דכיון דהנשים לא רצו ליתן נזמיהם לעשות העגל מסתמא לא היו רוצים בו ולא לעובדו וכן אמרו רז"ל דהני נשי לא חטאו בעגל וזה היה להם לתוספות למימר ולעיקר דקדוקם לענ"ד נראה דיש הכרח מלשון הפסוק ואין אנו צריכים לסברא שלא לדרוש אמו ממש חדא דהא כתיב לאביו ולאמו ואי דרשינן אמו היה צריך לדרוש אביו ממש דומיא דאמו ועוד ראיה נכונה דמצינו שאמר הכתוב לא ראיתיו בלשון יחיד ועל כן דרשו לאביו של אמו שהוא איש אחד ושפיר קאמר לא ראיתיו ואם נדרוש תרתי אבי אמו הרי כאן שנים וצריך היה לומר לא ראיתים בלשון רבים וק"ל, ויש להעיר על דברי התוס' הנז' דנראה דפשיטא להו דהיה יכול להיות שיהרגו הלוים לאמותיהם אילו עבדו ע"ז וזוהי שקשה דאמרו בפ' הנחנקין דפ"ה היוצא ליהרג ובא בנו והכהו חי יב ופסקו הרמב"ם בפ"ה מה' ממרים הי"ב וז"ל מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירות אפילו נגמר דינם להריגה אסור להכותם ואסור לקללם ואם הכהו או קלל פטור ואם עשו תשובה חייב עכ"ל משמע מהא דלכתחילה אסור ואין לדחות ולומר דשאני כשנצטוו להורגם כאשר אמר להם משה עברו ושובו והרגו איש את אחיו ואיש את קרובו דאדרבא משם ראי' דלא פירש כ"א אחיו וקרובו ש"מ דאמו אסור להרגה דלא הותר בפירוש ונשארה באיסור הכאה ואסור להורגה ובר מן דין תמיהא על התוס' שהם באו לדון מסברא וקאמרי דאינו סברא דנשי הלוים עבדו ע"ז ואמאי לא ניחא להו סברא זו דאלימא טובא דכיון דאסור בהכאת אמו אינו סברא שיהרוג את אמו וכי תאמרו הרי מצווים לעשות דין מ"מ לגבי אמו יכול להתקיים ע"י אחר מן הלוים שאינו בנה וצל"ע.