לי לישועה (על הש"ס) נד

במשנה י"א מצורע שהביא קרבן עני והעשיר או עשיר והעני הכל הולך אחר החטאת ופי' המפרשים שהקריב חטאת ואח"ך העשיר יביא עולת עשיר ואם איתא דצריך שוין ולקיחתן כאחד תו לא משכחת מציאות זה דעני והעשיר הכל הולך אחר החטאת אלא ודאי מתניתין לא ס"ל האי דבעינן שוין כמ"ש הברייתא ומשום הכי לא פסקה הרמב"ם ז"ל ואין לדחות ולומר דהמשנה מיירי בדיעבד ואנן בעינן שוין דוקא לכתחילה דפשט המציאות משמע שזה המטהר לא עשה שום מעשה שלא כראוי כ"א היה המציאות שהעשיר ועוד דלעיל קאמר ביום השמיני מביא ג' בהמות ולא חילק ביניהם כלל ופשוט הוא לכל מעיין ישר הולך דהמשנה לא ס"ל דצריכין להיות שוין ודו"ק:

ונראה דטעמא דתנא דמתניתין דלא דריש שני כבשים להצריך שיהיו שוין כמו שתי ציפורי מצורע הוא משום דכתיב שני כבשים וכבשה אחת ואם לא יאמר כ"א כבשים אעפ"י שמשתמע שנים אפי"ה היה מקום לטעות ולומר שהכבשה מן חשבון השנים וא"כ הוצרך לומר שני לגופיה. או אפשר לתרץ באופן אחר דכיון דמצינו בקרבן עני שלא הקפיד הכתוב שיהיו שוין המינין וגם חילק בין אשם לעולה במין הקרבן גילה לנו דאינו צריך גם בקרבן עשיר להיות הב' כבשים שהם לאשם ולעולה שוין שכבר מצינו שבא הכתוב וחילק לנו את השוין והכבשים הפריד ודו"ק. (שם) סד"א תהיה כתיב כתבו התוס' ישנים הקשה הר' אלחנן כיון דכתיב תהיה לעכב אמאי איצטריך לעיל פרק טרף בקלפי דמ"א זאת לעכב מצורע עשיר שהביא קרבן עני מתהיה נפקא עש"ד ואפשר לתרץ דלפי המסקנא דגמ' הויא תהיה לעכב כעין חוקה לר"י ולר' נחמיה שהוא דוקא לדברים שהן עבודה אבל לא הלקיחה שהיא מתמול שלשום וכמ"ש רש"י ד"ה עיכובא מנלן וא"כ לעולם איצטריך זאת לעכב מצורע עשיר שהביא קרבן עני שאינו בעיקר סדר עבודת כפרת המצורע ותהיה בא לעכב בעבודת הכפרה שתהיה בהוייתו וכסדר הכתובים ואע"ג דבגמ' קאמר ס"ד אמינא דתהיה כתיב על הלקיחה זהו לס"ד אבל אחר דרבי רחמנא כבש כבש וציפור ציפור אתיא תהיה לעבודות וממילא איצטריך זאת לעכב בקרבן עשיר ודו"ק:

עוד אפשר לתרץ דתהיה וזאת כולה דרשא אחת היא ולעיל דקא' הגמ' שאני התם דכתיב זאת ר"ל זאת תהיה וגם בכאן דקא' תהיה הכוונה היא זאת תהיה ולמדתי לומר כן מדברי רש"י ז"ל לעיל ד"ה שאני מצורע שכתב דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ולא אחרת עכ"ל והיה נראה שפת יתר ועל כן נ"ל שבא לתרץ קושיא דהר' אלחנן והראיה לזה ממ"ש רש"י בכאן ד"ה תהיה כתיב שהאריך בלשונו וכתב וז"ל תהיה כתיב זאת תהיה תורת המצורע דמשמע כהוייתו תהא פרשה זו ככל הכתוב בה עכ"ל והמעיין היטב יראה דאם לא בא רש"י ז"ל לתרץ קושיא זו האריך ללא צורך דו"ק ותשכח (דף ס"ד ע"א) ורב ההוא בהם בעינייהו דלא מירצו הא ע"י תערובת מירצו ופירש"י דאתיא כר' אליעזר ולפי דבריו ז"ל קשה מ"ש אח"ז בגמ' ואידך נפקא ליה מכם בהם למה לא מתרץ דאידך דהיינו ר' יוחנן ס"ל כחכמים ולא כר"א ובשלמא לדברי התוס' בתירוץ שני שאומרים דלכולי עלמא מדאורייתא התערובות מותרים אתי שפיר אבל לרש"י ז"ל למה אינו מתרץ כך ואפשר דעדיפא מינה מתרץ מילתא דאתיא אפי' לר"א וק"ל. (דף ס"ה ע"ב) תוספות ד"ה א"ר ינאי אמר קרא יעמד חי כו' תימא לי כו' וי"ל דאי מההיא הו' אמינא אם מת קודם מתן דמים של חבירו יביא אחר אבל לא ישפך ור"י אתי לאשמועינן דאף הדם ישפך עכ"ד ולכאורה הדברים סתומים דמאי אולמיה דלישנא דר"י מלישנא דברייתא דשניהם בסגנון אחד אמרו ומאי דמצינן למימר לדחות בדברי הברייתא נדחי על דרשת רבי ינאי אלא דכונת התוס' היא דדרשת ר' ינאי אינה אותה דרשה של הברייתא דהברייתא עסיק בצורך הכשר מצות שילוח וס"ל לר' יהודה שהוא צריך שיהי' חי עד שעת מ"ד של חבירו כדי שנקיים בו המצו' כראוי אבל לצד הכשר דמים של שעיר של ה' כדי לומר שנפסלו הדמים ליפסל ולהשפך אכתי לא ידעינן מדברי הברייתא עד שבא ר' ינאי ודרש יעמד חי לפני ה' לכפר שתלה תיבת לכפר וסמכו בלפני ה' שלצורך כפרת שעיר של שם צריך שזה שעיר המשתלח יעמד חי וכשתדקדק תמצא שבבריית' הביא הכתוב לכפר עליו ור' ינאי השמיט תיבת עליו להורות דלא עסקינן בדין הכשרו של המשתלח והראיה לזה