לי לישועה (על הש"ס) נג

יהודה שהרי מתנות דהיכל נקרא חוץ ולא מעכבי ואנן בעינן למימר דהלכה כר"י כמו שפסק הרמב"ם ז"ל ועיין בכ"מ שכתב דהטעם הוא משום דמתניתין כוותיה ואמר ר"י בר"א לפרש ועוד דר"י מריה דתלמודא טפי מרבי נחמיה וא"כ כיון דלא אתיא הא דעולא כר"י ס"ל לרש"י ז"ל דאינה הלכה וממילא רבא ור' ירמיה דשקלי וטרי בדמים שנתערבו ודאי אליבא דהלכתא איפלגו ולא תקשה דר' יהודה אית ליה שחיטה צורך פנים וכמ"ש רש"י ז"ל בעצמו לקמן ד"ס ע"א ד"ה בגדי לבן מבחוץ וא"כ מוכרח דאית ליה דעולא זה לא קשיא דאפשר לומר דר"י ס"ל דאחר שחיטת הפר יכול לשחוט השעיר תכף ולא בעינן שיהיה אחר מתן דמו בלפני ולפנים כי אם העיקר הוא שחיטת הפר קודם ומה שאמר הכתוב ולקח מדם הפר והזה באצבעו וכו' ואחר כך ושחט את שעיר החטאת וכו' לאו על המתנות שהם יהיו קודם שחיטת הפר קפיד כי אם על שחיטת הפר קודם השעיר היא הקפידה אבל ההזאות הזכירם לומר שמדם הפר צריך לתת ההזאות כן נראה לתרץ לדעת רש"י ז"ל אעפ"י שיש קצת דוחק לפרש דברי רש"י זלה"ה בדרך זה:

(דף נ"ט ע"א) ברש"י ואי בעית אימא אי ס"ל וכו' אלא ס"ל להני תנאי וכו' עכ"ל לאו דוקא מאי דקאמר הני תנאי דהא דוקא לר"ע ס"ל הכי אלא כונתו היא חד מהנ"ת והוא פשוט:

(דף ס"א ע"א) בתוס' ישנים בקטורת לא קמיירי וא"ת מ"מ תקשי לי מסיפא דקאמר וכן בהיכל וכו' וי"ל כיון שעשה המתנות שבפנים נעשית השחיטה כהלכתה וכו' כדפרישית ששחיטה ראשונה חשובה היא כיון שהתחיל לעשות מתנות הדם כי שחיטה זו אינה אלא לסיים ההזאות עכ"ד לכאורה היה נראה דר"ל דכשנשפך הדם במתנות דהיכל אז אינו חוזר וחופן אבל כשנשפך במתנות שבפנים חוזר וחופן ואם זאת היא כוונתם לא ידענא מעיקרא מאי סברי התוס' להקשות מן הבבא השנית דוכן בהיכל ולבסוף מאי סברי בתירוצם הלא לעולם סיפא דוכן בהיכל אינו דומה לרישא דהא כשנשפך בכפורת חוזר וחופן ובהיכל אינו חוזר וחופן וא"כ אם הקושיא היא דכשאומר וכן בהיכל מוכרח להיות שוים לא תירצו כלום דעד השתא לא שוו ומכח זה נ"ל דכונת התו' בתירוצם הוא לומר שגם כשנשפך הדם במתנות דלפנים אינו חוזר וחופן ומ"ש בגמ' בקטורת לא מיירי ר"ל אינו צריך לחזור לקטורת שהדם האחר אינו בא כ"א לסיים המתנות וכיון שכבר התחיל לעשות את המתנות נמצא ששחט כהלכתו וחפן כהלכתו ועכשיו לא מיירי כ"א לתקן ההזאות וכמ"ש התוספות בסוף דבריהם ודו"ק היטב:

(דף ס"ב ע"ב) חד למראה וחד לקומה וחד לדמים כתבו התוס' ישנים ד"ה חד למראה וז"ל ואומר ר' הא דלא מייתי חד ללקיחתן כאחד משום דההיא משתמע בהדיא דכתיב יקח שני שעירי עזים ומשמע שתהיה לקיחת שניהם כאחד א"נ מהכא לא דריש מידי ולקיחתן כאחד דריש מדסמכיה ליקח וכו' עש"ד ואפשר לי לתרץ דלקיחתן כאחד אינו צריך קרא והדבר יוצא מעצמו מדציוה שיהיו שניהם שוין במראה ובקומה ובדמים לכתחילה א"כ מוכרח שיקח אותן כאחד דלכתחילה אין לו לסמוך שיקח אחד ראשונה ואח"ך יקח הדומה לו במראה ובקומה ובדמים דשמא לא ימצא דומה לו או יתייקר השער או ירד שומתם ולא ימצא לקנות באותם הדמים או לא ימצאנו בקומה זו ומכח זה מוכרח שלכתחילה יקחם כאחד בפעם אחת ומאדם א' כדי שלא יהיו שני רצונות בשאלת דמים ובזה אתי שפיר דבמשנה לא אמרו לקיחתן כאחד תחילה ואח"ך שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים אלא בהיפך אמרו ללמד שלקיחתן כאחד הוא בהכרח ממה שקדם ולדברי התוס' קשה דאשכחן בכתוב שאמר בזב ולקח לו שתי תורים ולא בעינן לקיחתן כאחד ואיברא שגם על הש"ס קשה דלמה לא דרשינן רבוי שתי תורים דתורים תרתי משמע ולמה איצטריך שתי. והנה תמהתי תמיהא גדולה על מה שלא פסק הרמב"ם ז"ל מ"ש בגמ' על שני כבשים של מצורע שצריך שיהיו שוין ומהגמרא נראה שהוא דבר פשוט בלתי מחלוקת ואח"ך ראיתי במשנה למלך פ"א מהלכות מחוסרי כפרה שתמה כן על הרמב"ם ז"ל וכ"כ בפ"ז מהלכות שגגות והניחו בצ"ע, ואני הדל נראה לי לתרץ דהרמב"ם ז"ל סובר דברייתא זו אינה הלכה מדלא מצינו שהביאו המשנה בפי"א דנגעים כמו שהזכיר בשתי ציפורים דבעינן שוין וכשבא לקרבן המצורע לא אמר כלום מזה ואדרבה מצינו שאמר