לי לישועה (על הש"ס) מז

בעבודה ומשום יום אחד שלא יעבוד לא מסתבר כלל למנות אחר תחתיו וכי תימא דנשאר טמא ואינו יכול לעבוד ביוה"כ זה אינו דהיה יכול לטבול ולהעריב שמשו והוא טהור דכל שנטמא באב הטומאה אפילו דאורייתא טובל ומעריב שמשו וטהור וכמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות אבות הטומאה ה"א וכ"ש ברוק של גוים שאינו אסור כ"א מגזרה דרבנן שגזרו על רוק של עכו"ם להיות כזבים כידוע וא"כ למה נכנס אחר תחתיו אלא ודאי שהיה ביוה"כ, ואם רצונך להקשות על הירושלמי שאמר עיה"כ שערי תשובה לא ננעלו ויכולים לומר דלא פליג אגמרא דידן ומעשה אחד היה שקרא אותו המלך עיה"כ ונתעכב עמו עד שחשיכה ונמצא שנכנס יוה"כ וטומאתו עליו וכשתאמר כן סרה תמיהת מהרש"א ז"ל דאיך יצא לשוק ביום הכפורים דלא היה בעיצומו של יום כ"א בערב בין הערבים ונטמא ונמצא טמא ביום כפור ומנו אחיו תחתיו תכף ונמצא שראתה אמן שני כה"ג ביום אחד כי לענין זה אף על פי שהיה קרוב ללילה יום אחד הוא:

והנה מ"ש בגמרא שדיבר עם ערבי אחד אפשר שלא הזכירו שהיה המלך משום שהיו יראים לכתוב שרוק המלך מטמא והענין מוסבר דאי לא היה מלך כיצד יצא לדבר עם ערבי אחד והלא לא היה יוצא מלישכת פלהדרין כל ז' הימים ואיך יצא לשוק לדבר עם ערבי א' שאפילו שר או גדול לא כנוהו וק"ל:

(דף מ"ח ע"א) תוס' ד"ה מדפסיל בה טבול יום וכו' א"נ אור"י דמההיא ליכא למידק מדפסלה בה לינה פסלה בה מחשבה דדילמא לינה לא פסלה אלא מדרבנן וכו' אבל הכא דייק שפיר מדפסל בה טבול יום דאורייתא פסל בה לינה והמחשבה נמי דאורייתא וכו' ע"ש, לכאורה דברי ר"י ז"ל קשים לשמוע דמשמע מדבריו דההיא מתניתין דעדיות שהביא הגמ' הוסיף ר"ע הקומץ והקטורת וכו' שפוסל בהם טבול יום מדאורייתא וזה הפך מהגמ' בחגיגה ד' כ"ג ע"ב שאמר בפשיטות שדברי אותה המשנה הוסיף ר"ע וכו' הוא מדרבנן והגמ' הכריח כן מתחילת המשנה שאמר ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו טימא את כולו דזה פשיטא שהוא דרבנן וכיון שאמר ע"ז הוסיף ר"ע מוכח דזה שהוסיף ר"ע היינו טומאה דרבנן ג"כ ע"ש בגמ', ומעתה קשה ג"כ על מ"ש התוס' בשם ריצב"א שהביא רישא דהאי משנה ומוכיח מדיליה שהוא מדרבנן ולמה לא קאמר שהוא ש"ס ערוך:

ונלע"ד דכוונת התוס' אינה כנראה לכאו' ולא נעלם מהם דברי הגמ' בחגיגה שהרי הזכירו סוגיא זו סמוך ונראה אלא דברי ר"י הם כך דמוכח בגמ' שם דהיינו טעמא דטומאה זו דהוסיף ר"ע היא מדרבנן משום דלא היו הסולת והקטורת והלבונה בכלי כ"א בקטבלייא הא אם היה בכלי מוכח שהוא מדאורייתא וא"כ עכשיו תפשוט שפיר לבעיא דרב פפא דקמסיק בקטורת שניתן בכף אחר החפינה דאע"ג דאינו ניתן בכלי כ"א מכח דלא אפשר בלאו הכי מ"מ הרי ניתן בכלי שיש לו תוך וטומאתו מדאורייתא ולא אפשר למימר בשום אופן שיהיה פסול בלינה מדרבנן אבל במשנה דמעילה מצינא למדחי ולומר דהויא דרבנן, וריצב"א מקשה על דבריו שאמר שכיון שיש כלי תו לא מצית למימר שהיא דרבנן ע"ז מקשה שהרי מצינו צירוף כלי במילתא דרבנן וכמ"ש המשנה באפר פרה וא"כ זאת ההנחה שעשה ר"י דכשיש כלי ודאי טומאתו דאורייתא יש מקום עדיין לדחותה זה נראה כונת התוספות ודו"ק היטב בדבריהם (דף נ' ע"ב) תוספות ד"ה חומר בתמורה וכו' שהתמורה חלה אפי' בטעות דאמר יהיה לרבות שוגג כמזיד מה שאין כן בזבח וכו' וכ' מהרש"א ז"ל ובעיקר קושייתם לא ידענא מאי קושיא דבפ"ב דתמורה תנן חומר בתמורה מבקדשים שהתמורה חלה עליה בבעלת מום קבוע ואין יוצא לחולין ר"י ב"י אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד בקדשים וא"כ משמע דת"ק לית ליה האי חומר דעשה שוגג כמזיד וכו' והיינו דברי ת"ק דמייתי רבא בשמעתין דלא תני אלא הך חומר דחלה על מום קבוע וכו' וצ"ע עכ"ל, ואנכי עפר קושיא לא קא חזינא על דברי התוס' דהיינו יכולים לתרץ בפשיטות דר"י בר יהודה לא פליג עליה ת"ק אלא הוסיף על דבריו וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל והלכה כר' יוסי וכר"א ואין חולק עליהם במאמר זה עכ"ל הרי דס"ל