לי לישועה (על הש"ס) מה

מאן דלא הגיע ליה כזית ג"כ, ועוד דאי נימא דהנס היה שמגיע פרוסה יותר מפול ולמי שמגיע לו כזית אעפ"י שבכזית אין בו כדי שביעה אפי"ה היה שבע הוו תרי ניסי ולמה היה צריך לכך הלא די בנס אחד שיגיע לכל אחד פרוסה כביצה ועוד שהוא שיעור המשביע, אלא ודאי דהברכה והמארה לא היתה בכמות אלא באיכות הלחם וכמ"ש רש"י ז"ל ודו"ק, אח"ז ראיתי בפת"ע שהכריח דברי רש"י כמ"ש אלא שהקשה מלשון הירושלמי והתוס' לפירוש רש"י ואחרי המחילה רבה נראה דמ"ש בירושלמי שם עד כזית הכונה היא שהמידה היותר גדולה היתה כזית אבל היה גם כן פחות וזה הוא עד כזית ודו"ק היטב:

(שם) תנו רבנן ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק הים וכו' והיה אש המערכה מתגבר ולא צריכים להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים כדי לקיים מצות עצים, ופרש"י חוץ משני גזירין של בין הערבים שהם חובה כדאמרינן בפרקין לעיל דכ"ו עכ"ל, ולכאורה קשה למה לא פירש דשני גזירי' של שחרית היו וכמו שמפורש בירושלמי פרק שני שעירים וז"ל כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים היה אור המערכה מתגבר ועולה משהיו נותנים שני גזירי עצים בשחרית לא היו נותנים כל היום עכ"ל, ונלע"ד דדברי רש"י צדקו מאד לכשנידוק בענין דהא בודאי בימי שמעון הצדיק לא היו מבטלים מצות סידור המערכה בשחרית ואינו סברא כלל דמיום שהדליקו המערכה תו לא אצטריכו לסדרה וא"כ ודאי שהיו מעריכין המערכה בכל בקר ואח"ך היו נותנים שני גזירי עצים כדין ולפי"ז מה שאמר בגמרא שלנו שלא היו נותנים ב' גזירי עצים אלא כדי לקיים מצות עצים אם הוא בבקר הלא כבר סידרו המערכה גדולה כולה ועליה ב' גזירין ומהו הנס בזה אלא ודאי דעסיק בשני גזירין של בין הערבים שלא היו צריכים להם כ"א כדי לקיים מצות עצים דכל היום לא היו נותנים עצים שהיה האור מתגבר, והירושלמי נקט לשון אחר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דהירושלמי פירש דבריו דבבקר אחר שסידרו המערכה ונתנו השני גזירין תו לא היו צריכים לעצים כל היום אבל מ"מ בערב מוכרח שיביאו ב' גזירין עם התמיד ולא הוצרך לאומרו אבל התלמוד דידן מהלשון דנקט צריך לפרש כפרש"י דמיירי בין הערבים ודו"ק, (שם) וכל כהן שמגיע כפול וכו' הצנועים מושכים את ידיהם, כ' הרב פת"ע וז"ל ולפום ריהטא איכא למיקם דכי לא מטי כזית לכל אחד אמאי מחלקים פחות מכזית והו"ל למידק לחלק כל כך זיתים לכל כך כהנים ותו לא, ואי אכתי פשו להו כהנים וחיישינן לאנצויי יטילו גורל וכו' באיזה אופן נאות עש"ד שהאריך ולא תירץ חקירה זו, ולענד"ן דהם היו צריכים לברך המוציא על הלחם שלם וכדי שלא להפסיק הרבה בין הברכה לאכילה לא היו יכולים לכוין בענין שיצא לכל אחד כזית ולא להפיל גורלות אלא מה שהיו עושים דהבוצע היה מחלק הלחם דרך משל לעשרה חתיכות מעלה מטה בלתי שיעור מוגבל והיה נותן פרוסה אחת לכל ממונה או זקן שבכל כת ואותו המקבל היה חותך פרוסות קטנות במהירות ג"כ והיה נותן לכל אחד ומשום זה היה מגיע דבר שאין בו קצבה לאחד כזית ולאחד פחות בלתי דקדוק והערכה וק"ל, (דף מ"ה ע"א) תוספות ד"ה וכי תעלה על דעתך שזר קרב אצל המזבח הקשה רש"י וכו' הכהן ל"ל וכו' עכ"ד מדברים אלו מוכח דאי הוה כתיב בני אהרן ולא קאמר הכהן לא הוינן ממעטי' הזר שפסול להדליק האש אלא מכח סברא וכי תעלה ע"ד שזר קרב אבל לא מבני אהרן וכ"ש כשכתוב אהרן לבד וכן נר' מהגמרא לעיל דכ"ג ע"ב וד' כ"ז מכל הסוגיא נראה דלא ממעטינן זר אלא מדכתיב כהן או כהנים, ומכאן תשובה מוצאת לקושית התוספות ישנים לעיל על דכ"ד ע"ב ד"ה הדלקה לאו עבודה שהקשו שם משם הר' יוסף דהא כתיב דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות ע"ש ובמאי דאמרינן לא קשה דלא כתיב כהן וא"כ לא ממעטינן זר, (שם) בגמרא ור' יוסי הצתת אליתא נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרש"י וכו' ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, מכאן י"ל על הרמב"ם פ"ד מהלכות תמידין ה"ט שפסק כר' יוסי דשלשה מערכות היו שם וכתב ומצית בה האש ולא יצית האש למטה ויעלה למזבח אלא רק במזבח עצמו מציתין שנאמר והאש על המזבח תוקד בו מכאן להצתה שלא תהיה אלא בראשו של מזבח עכ"ל, והרי