לי לישועה (על הש"ס) מד

(שם) אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת, הקשה בעין יעקב וגם הרב פת"ע דהול"ל כן קודם שפרקוהו ועוד דהלא על כל בר ישראל צריכין לחלל השבת ע"ש מה שתירצו, ולעד"נ דשמעיה ואבטליון אמרו כן ובקדושתם מגידים העתידות וכמ"ש בגמר' בענין אחר מובטחני בו שיורה הוראות בישראל והדברים מגיעים למ"ש בפסחים דס"ו הלכה זו נתעלמה מבני בתיר' פעם אחת אירע י"ד בשבת ולא היו יודעים אם פסח דוחה שבת עד שבא הלל ששימש את שמעיה ואבטליון ולמד שדוחה את השבת ומינוהו לנשיא עליהם וא"ל מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שבכם שלא שמשתם שמעיה ואבטליון ע"ש וזהו שרמזו ראוי זה שנתאמץ כ"כ כדי ללמוד תורה מפינו ראוי הוא להורות ועל פיו יעשו שבת חול לעשות הפסח וכאילו אמרו עתיד זה ללמד לחלל השבת וראוי עליהם לסמוך על דבריו ולחללו כי זה האיש שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומן השמים ישלמו לו שכרו שיעלה לגדולה במה שנצטער ללמוד תורה מפינו מדה כנגד מדה ממש, ואולי רום ג' אמות שבאו עליו ופרקוהו והרחיצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה היה רמז שבשבילו יסתלקו מן הגדולה שלשת בני בתירה שהיו ג' בנים כמ"ש מהרש"א בפסחים בחידושי אגדות והושיבוהו כנגד המדורה היינו שעלה לנשיאות דכן ארז"ל רישך בקרירי רישא דרישך בחמימי וק"ל:

(דף ל"ו ע"א) בפרש"י ד"ה ועל עולה עון לקט שכחה ופאה שאין להם וידוי הכי גרסינן לה בתוספתא ולא גרסי' בה מעשר עני שהרי יש לו וידוי וכו' ליתום ולאלמנה זה מעשר עני (מעשר שני פ"ה מ"י) עכ"ל, והקשה מהרש"א ז"ל וז"ל אבל קשה דתקשה ליה נמי מלקט שכחה ופאה דהתם תנן דיש וידוי ללקט שכחה ופאה והכא תניא דעולה מכפרת וק"ל עכ"ד, והנה קושיית מהרש"א היא דוקא על רש"י שהביא סיעתא מפסוק שאמרו במשנה דמעשר שני ואין זה דוחק והענין אינו מוקשה בעצמו שהרי רש"י קאמר דבתוס' אתמר בפי' דלקט שכחה ופאה דאין להם וידוי עולה מכפרת וא"כ יאמר רש"י דהתוס' חולקי' על המשנה בלקט שו"פ, אבל במעשר עני דריש ליה מההוא קרא דמתניתי' דמעשר שני פ"ה, אלא דלקושטא דמילתא נ"ל דרש"י ז"ל מפרש המשנה דמעשר שני כמ"ש הרמב"ם הביאו התי"ט דז"ל המשנה שם יתום ואלמנה מעשר שני הלקט והשכחה והפאה אע"פ שאינם מעכבין וכו', וכתב הרמב"ם דמ"ש שאינם מעכבין קאי על הלקט שו"פ דוקא וא"כ מעשר שני מעכב הוידוי, והשתא יכולים אנו להשוות התוספתא עם המשנה דמ"ש בתוספתא דאין להם וידוי ר"ל דאין מעכבין הוידוי וכיון שאין מעכבין הרי צריכים לתיקון העולם דהרי נראה דזה תלוי בזה ולהכי לא תני רש"י מעשר עני דבהא מעכב הוידוי וא"כ יוצא לנו דליכא פלוגתא בין התנאים בענין זה ובזה לא קשה קושית המהרש"א ז"ל וקל להבין:

והנה התוס' כתבו דלמה ליה לרש"י להטעות הברייתא כדי להשוותה עם התוספתא ע"ש, ולעד"נ רש"י מצא הכרח מן הגמ' דלא הוה גריס מעשר עני דהא בסמוך אביי אמר דפליגי בתעזוב ותעזוב לא נאמר כ"א בלקט שכחה ופאה ודו"ק בדברי רש"י ד"ה והכא בתעזוב הכתוב אחר לאו של לקט שכחה ופאה קא מפלגי עד כאן דבריו ואם כן מוכרח דלא גרסינן מעשר עני דלא כתיב ביה תעזוב:

(דף ל"ט ע"א) בפרש"י וכל כהן שמגיעו כפול שאינו כזית מאחר שראו שאינו משביע היו הצנועין מושכים את ידיהם ואם יותר לא היו מושכים את ידיהם ובימי שמעון אפי' מי שמגיעו כפול לא היו מושכין את ידיהם עכ"ל וכתב הרי"ף ז"ל על עין יעקב וז"ל ולא ידעתי למה הוצרך רש"י לפרש כן דילמא בכלל הברכה שהיתה בימי שמעון היה שלא היה מגיע לאדם פחות מכזית ומכאן ואילך שנשתלחה המארה הוא שהיה מגיע כפול ומתוך שהיה מעט היו הצנועים מושכים את ידיהם עכ"ד ולענ"ד פירש"י מוכרח לפי לשון הגמ' ולפי השכלת הענין דהגעת כפול לכל כהן אינו אלא ברכה דרבו אוכליה ובימי שמעון הצדיק ודאי דהכהנים לא היו מועטים וא"כ אי איכא לחלק הוא בין השבעת האכילה שהיתה בימי שמעון הצדיק לאחריו וגם הלשון של הגמ' מוכיח כן שאם בימי שמעון לא היה מגיע לכל כהן פחות מכזית הול"ל ולכל כהן מגיע כזית ולא קאמר הכי אלא ולכל כהן שמגיעו מכלל דאיכא