לי לישועה (על הש"ס) מ

תעלה על דעתך דזר ובע"מ קריב לגבי מזבח כמ"ש התוס' הא ליתא דטעם זה לא כתבו התו' כ"א אליבא דר"ל וכו' עכ"ל הרי דאם היינו יכולים לומר דבעל מום לא קריב לגבי מזבח קושית הרב היא מתורצת וא"כ הרי בפי' בדברי הרמב"ם שבע"מ הנכנס למזבח עובר בלאו ולא יהיה כס"ד שכתבו התו' אתמהא והצל"ע:

(שם) וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד כי מלא את ירושלים מפה לפה, לכאורה קשה מאי ראיה מייתי מזה הפסוק והלא לא שמענו מזה כ"א ששפכו דם הרבה והיה יכול להביא ראיה שנחרב הבית על ג"ע ע"ז וש"ד כמשרז"ל, ואפשר שהראיה שמביא היא למ"ש שקשה עליהם טהרת כלים (וה"ה לכל טומאה כדמשמע מתו' פסחים דף פ"ה ע"א ד"ה משום) יותר מש"ד ומביא ראיה מן הפסוק הנז' שאמר עד כי מלא את ירושלים ולמה ענין אמר שיעור זה הרי כבר אמר הרבה מאד אלא שמגיד לנו שהיה קשה עליהם שטימא את ירושלים הקדושה מפה לפה וא"כ ראיה נכונה היא לענין כולו דקילא ש"ד לגבי טהרה וממה שאמר הרבה מאד ואח"כ אמר אשר מלא את ירושלים משמע ליה להש"ס לקמן דש"ד הוא דקיל ודו"ק:

(דף כ"ד ע"ב) הדלקה לאו עבודה היא כתבו התוס' ישנים תימא להר"י כיון דהדלקה לאו עבודה היא אמאי כתיב בה כהן דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותך את הנרות עכ"ל, ותירץ הרב פת"ע בשם רבינו בצלאל כת"י וי"ל דעבודה היא ומיהו לא הויא עבודה דלחייב בה זר הדולק הואיל ולא הוי אלא להפיס דעת אהרן שהיה מצטער שכל הנשיאים הביאו נדבתם לחנוכת המזבח והוא לא הביא עכ"ד, ודבריו ז"ל דחוקים והחילוק שעשה בין עבודה לעבודה לא זכיתי להבינו דאם היא עבודה להצריכה כהן הרי הזר אסור עליה וממילא חייב עליה, ועוד קשה על דבריו דהתינח בפ' בהעלותך שנזכר שם אהרן בפעם ראשונה גבי הדלקה אבל במקומות אחרים כמו ובהעלות אהרן את הנרות למה ליה להזכיר אהרן גביה:

והנה בתוס' ישנים כאן יש ט"ס בפסוק שהביאו דלא כתיב ביה בני אהרן כ"א אהרן דוקא וא"כ אם קושייתם מפסוק הנז' אלימא עוד קשה טובא דלא די דהדלקה תהיה עבודה אלא דיש מקום לומר דלבעי כ"ג דהרי אהרן הוא שנצטוה אלא דלענ"ד יש לתרץ קושייתם בפשיטות ולו' דבפ' בהעלותך לא אסיק בעיקר מצות הדלקת המנורה דמקום הציווי הוא בפ' ואתה תצוה וכאן לא בא אלא לומר דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות דוקא וכן בפסוק ובהעלות אהרן את הנרות לא עסיק בדיני העלאת הנרות כי אם הוא בא לומר דזמן הקטורת של בין הערבים הוא בשעת הדלקת הנרות אבל כשפירש דיני הדלקת המנורה בפ' ואתה תצוה הדבר מפורש דלא בעי כהן בהדלקה דהא כתיב ואתה תצוה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד ולא כתיב ביה כהן אלא בהכנת הנרות דצריך כהן כדמשמע בסוגיא דידן דאמר בנתינת שמן בנר והפתילות דהויא עבודה אלא שאינה תמה אבל אכתי עבודה היא ועל זאת ההערכה נאמר יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' חקת עולם ולא על ההדלקה ובזה לא קשה קושיית התו' ודו"ק, ועוד היה אפשר לומר דתיבת בהעלותך את הנרות לא משמע שיעלה אותה בעצמו אלא ע"י אחרים ג"כ יקרא בהעלותך דזהו ע"י ציוויו והוא כמעשה וק"ל ומצאתי תנא דמסייע לי בכל מה שכתבתי בדברי הרב הקדוש מהר"ש אצטריק ז"ל והביאם ה' נחל קדומים פ' בהעלותך ע"פ ויעש כן אהרן ועי' מ"ש לקמן על דמ"ה ע"א:

דף כ"ה ע"ב) ר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה עיין בתוס' וברמב"ם פ"ד מהלכות תמידין ומוספים שכ' שהתורם את המזבח הוא היה זוכה במחתה ותמהו עליו הלח"מ והתי"ט דהא מנין לו, ועלה בדעתי לתרץ דהרמב"ם משמע ליה ממ"ש בתמיד פ"ז מי שזכה במחת' דמשמע שחולק על ר"י וס"ל דיש פייס וכיון שלא מצינו שום גילוי משמע להרמב"ם דתורם את המזבח כולו ענין אחד בין הרמת הדשן והרמת גחלים לקטורת אח"כ מצאתי בחסדי דוד פ"א בתוספתא דיומא שכ"כ ואמר שר"י פליג את"ק ות"ק ס"ל כמ"ש הרמב"ם עש"ב:

(דף כ"ו ע"א) תוס' ד"ה אי משכחת תנא וכו' תימא וכו' דחוזרים ומפיסין לקטורת כו' ונפישי להו כו' עכ"ל כ' מהרש"א ז"ל וז"ל ר"ל דהוו שש פייסות אבל אכתי קשה דאכתי אין זה מספיק דאימא דההיא דתני חמש כראב"י אתייא וס"ל כר' יהודה ולא הוה בשחרית אלא ג' פייסות ובערבית היו חוזרין ומפיסין לתמיד וחוזרי' ומפיסין לקטורת והוו להו שפיר חמש פייסים בכל יום