לי לישועה (על הש"ס) לב

ב"ב אפי' כרבנן, ותירוץ הרב הנז' אעפ"י שהוא חורפא אינו נראה שהרי הגמ' בדף זה ע"ב אמר ועד שאתה מפרישו מטומאת נדה הפרישהו מטומאת מת וכו' ולפי דברי הרב הנז' מאי פריך הא טומאת מת היא טומאה ודאית ולא חיישינן כי אם לספק טומאה ודוחק לו' דהכונה היא על איזה אופן רחוק שיהיה ספק טומאת מת, דלא חיישינן למיעוטא דמיעוטא דמיתה לא שכיח וזה פשוט, ועוד קשה לפי' שאמר דלא חיישינן לודאי נדה משום דיש לנו כהן אחר מזומן, דהרי בפרה שמפרישין ג"כ ושם לא יש אחר וא"כ חיישינן לודאי נדה ג"כ ודו"ק:

(דף ז' ע"ב) מכלל דר' שמעון אית ליה טומאה דחויה היא אצל ציבור, וכן אמרו בפסחים ד' ע"ז א' וז"ל דלכ"ע טומאה דחויה היא בציבור ובעיא ציץ לרצות דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא דר' יהודה דתניא ציץ וכו' מכלל דר' שמעון סבר טומאה דחויה היא בציבור ע"כ, וכוונת הגמ' בכאן היא להוכיח דכיון דלא מצינו שאמר שום תנא בפי' טומאה הותרה בציבור דייקינן דאין הלכה כר' יהודה ועל כן רב ששת פוסק דטומאה דחויה ומוקים דר' שמעון ס"ל כן ואעפ"י שר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה בזה מסתמא תנאים אחרים ס"ל כר"ש בודאי מדלא מצינו שאמרו בפי' טומאה הותרה בציבור בשום מקום, אבל לרב נחמן אפשר לו' דסובר דגם ר"ש ס"ל טומאה הותרה בציבור וחולק עם ר"י דוקא אם הציץ מרצה בין שהוא על מצחו בין שאינו על מצחו ואעפ"י שר' יהודה השיב לו שאין ראיה מיוה"כ מפני שטומאה הותר' בציבור, אומר לך רב נחמן דר"ש קבל דבריו דהדין דין אמת דטומאה הותרה, אלא דלעולם חולק עם ר' יהודה ואומר דהציץ מרצה אעפ"י שאינו על מצחו וביוה"כ ג"כ היה מרצה משום זה גם אם לא היה לנו טומאה הותרה בציבור, העולה מזה הוא דדין זה אם טומאה בציבור הותרה או דחויה לא הוה פשיטא להאמוראים ולסתמא דש"ס ובכל מקום היו רוצים לפשוט ענין זה מן המשנה ומברייתות, והראיה לזה מ"ש לעיל בדף ו' ע"ב אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאת המת הותר' היא בציבור, רבינא אמר אפי' תימא ט"מ דחויה היא בציבור ט"מ לא שכיחא טומאת ביתו שכיחא הרי דהדבר מסופק, וא"כ אילו היה סברת ר"ש מוכרחת דס"ל דט"מ דחויה היא ולר"י הותרה לא היה לאמוראים ספק זה בכל מקום, אלא ודאי דעדיין לא מצינו כח לומר ששום תנא אמר בפי' דחויה, ומעתה אני תמה על הרב החסיד בעל ס' עיני כל חי זצוק"ל שכתב על פסחים ד' ע"ז וז"ל מכלל דר"ש סבר טומאה דחויה בציבור והכי איתא ביומא ד"ז ע"ב והוא פלא למוהרש"א בסנהדרין די"ב ע"ב דכתב בפשיטות דר"ש נמי סבר טומאה הותר' בציבור ואפי"ה צריך ריצוי ציץ ובהא פליג על ר"י זהת"ד והדבר צ"ע עכ"ל, והרי לפנינו לשון מוהרש"א בסנהדרין גמ' א"ה רש"א אם עברו מפני הטומאה מעובר היינו ת"ק א"ר לכתחילה איכא בינייהו וכו', למאי דבעי למימר דר"ש נמי אין מעברין לכתחי' קאמר אין להקשות דמדאמר ליה ר"י לר"ש הנח ליוה"כ שטומאה הותרה בציבור א"כ ר"ש סבר דטומאה דחויה בציבור, וא"כ אית לן למימר דמעברין אף לכתחי' דכל מה שאפשר לאהדורי לכתחי' מהדרינן, די"ל דר"ש נמי ס"ל טומאה הותרה בציבור אלא דמ"מ צריך ציץ לרצות ובהך סברא פליג אדר' יהודה עכ"ל, ופשוט דמהרש"א מקשה לפי הס"ד שהבין בברייתא דר"ש אין מעברין לכתחי' קאמר היה לו לראות דלא יתכן לו' דלכתחי' אין צריך לעבר כיון שהטומאה לא סותרה אלא נדחית וא"כ צריכים לעשות כל מה שבידינו שלא לדחותה והרי בידינו לעבר, וכיצד יאמר ר"ש דלכתחי' אין מעברין כמו שעלה בדעתינו לומר לסלקא דעתין, לזה תירץ מהרש"א ז"ל דזה אינו קושיא דיש לדחות וכו' דלעולם ר"ש יודה לר"י דטומאה הותרה וכמ"ש לעיל לסברת רב נחמן ולרב תחליפא משמיה דרבא שיכולי' לפרש שר"י אמר לו אל תביא ראיה מיוה"כ מטעם דטומאה הותרה ור"ש מודה לו בזה אעפ"י שחולק בציץ, זה נלע"ד פירוש דברי מוהרש"א ז"ל וליכא קושיא עליו דהוא מפרש מה שידחה הדוחה לפי הס"ד, אעפ"י דסתמא דתלמודא ביומא ובפסחים נראה דסבר וקביל דנראים הדברים דלר"ש אית ליה טומאה דחויה אינו כ"כ מוכרח ולעולם יד הדוחה נטויה לו' דלא יש בירור ודו"ק היטב:

(דף ח' ע"ב) מתקיף לה ר' יוסי בר חנינא בשלמא ראשון וכו' כ' רש"י ד"ה וכל אימת דמתרמי מפרשינן ואע"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאתו בטלה ב' ימים עכ"ל, הקשה בס' פלפלא חריפתא למה פי' רש"י כדי שלא יבטלו הזאה ב' ימים, הא ע"כ כשלא יהיה יום