לי לישועה (על הש"ס) לא

לדורות וצ"ע, והקושיא הנז' מתורצת לדברי רש"י על נכון דרש"י ז"ל כתב בע"ב וזה לשונו למרק אכילה ושתיה ר' נתן סבר לה כר' יוסי הגלילי דפרישה למשה הואי אך לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסים למחנה שכינה פרישה וכו' הרי הכרח לומר דר"י הגלילי קאמר אפי' לדורות מדפליג עליה ר' נתן, דאם לא כן במאי קמפלגי ר' יוסי ור' נתן, אלא ודאי דר"י הגלילי ס"ל גם לדורות נלמוד דבעי פרישה ואתייא ממילא כריש לקיש, אבל לתוס' אין אנו יכולים לומר כן דאם איתא דמפרשי כרש"י מאי מקשו תימא לי דילמא ר"י אמר לך אנא דאמרי אפי' כר"י הגלילי דע"כ לא קאמר ר"י אלא דבסיני הכי הוה אבל לדורות לא גמרינן, הרי מוכרחים לומר דר"י ס"ל דגמרינן לדורות דאם לא כן במאי פליג עליה ר' נתן, אלא ודאי דהתוס' אינם מפרשים כרש"י וס"ל דמחלוקת ר' נתן הוא דוקא על הטעם שאמר ר' יוסי לקבל תורה לישראל בקדושה, ור' נתן סבר לאו היינו טעמא אלא להיות הוא טהור לעלות לשמים כמלאה"ש, וא"כ תקשה כדכתיבנא, (שם ע"ב) בתוספות ד"ה מסייע ליה לר"א וכו' ושמא משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו קא אמר מסייע ליה עכ"ד, מזה יש לדקדק על מ"ש הרב חיד"א ז"ל בספר יעיר אוזן ערך ה' הלכה כר"י מחבירו ולא מחבריו דהכריע שאם חולקים חבריו ולא קיימי בחדא שיטה אז אמרינן הלכה מחבירו, אבל אם קיימי החולקים בחדא שיטה וחלוקים בטעמם נקראים רבים כנגדו, ולפי דברי התוס' בכאן משמע שאפי' שחולקים על ר' עקיבא בחדא שיטה ר' נתן ור' מתיא ן' חרש ור"י הגלילי, אפי"ה נאמר הלכה כר"ע:

ואפשר ליישב במה שראיתי להרב י"מ בסי' קע"ב שכ' בשם הרדב"ז דאם מסתבר טעמי' דר"ע הלכה כמותו אפי' מחבריו, וא"כ בכאן אפשר דמסתבר טעמיה שהרי מצינו ר' יוחנן ור"א אחרונים שאמרו מדנפשייהו כותיה:

(שם) בגמרא ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר כל הכתוב בהן מעכב וח"א וכו' תסתיים דר"י אמר כל הכתוב בהן מעכב, מכאן יש להקשות על מ"ש הרדב"ז בספר יקר תפארת פ"ו מה' מעשר שני דחד אמר ראשון הוא הנזכר ראשון וא"כ כיון שהזכיר ר"י ראש' ודאי דס"ל כל הכתוב בהן מעכב ולמה הוצרך להביא ראיה, ועיין להרב יד מלאה סי' רפ"ה שכתב דיש להשיב על דברי הרדב"ז הללו:

ואפשר לתרץ בדוחק דבכאן לא הוה פשיטא ליה לתלמודא איזה מהם הוזכר ראשון במימרא הזאת, אלא דקשה עוד מדף מ"ב ע"א ומדף נ"ז ע"ב ושם אלמלא מצאו ברייתא דאמר דר' יאשיה אמר מעכבין בפירוש הוה מסיק תלמודא דר' יאשיה שהזכיר ראשון היה חד אמר שני וצ"ע ודו"ק עיין לקמן עוד ע"ז:

(דף ו' ע"א) גמרא מפרישין כ"ג מביתו למה מפרישין וכו' ה"ק מביתו למה מפרישין תניא ר"י בן בתירא או' שמא תמצא אשתו ספק נדה וכו', כמאן כר' עקיבא דאמר נדה מטמאה את בועלה דאי כרבנן וכו', וכתב בס' פלפלא חריפתא מחכם אחד אשכנזי וז"ל מקשים העולם דילמא אתייא אפי' כרבנן דסברי אין נדה מטמאה את בועלה למפרע ואפי"ה הפרישו כ"ג מאשתו שמא תראה דם בשעת ביאה, ותירץ הרב מוהר"ר עוזר דהנה באוקימתא קמייתא דקאמר שמא יבא על אשתו כשהיא ספק נדה ולא קאמר כשהיא ודאי נדה, אלא ודאי דזה אין חשש שיהיה דאין אנו חוששין לתקן כ"ג שיבוא לידי טומאה ודאית, דכשיבוא לידי טומאה ודאית ולא יהיה ראוי לעבודה ישמש אחר תחתיו דלהכי מתקנינן ליה אחר תחתיו וכו' ועיקר ההפרשה היא משום שחוששין שמא יבוא לידי ספק טומאה ויהיה נדחה הכהן מחמת ספק ובאמת אפשר שהוא טהור ויהיה נדחה בחנם וכל כמה דראוי לעבודה אינו בדין שישמש אחר תחתיו שמעלין בקדש וכו' עכ"ד בקיצור:

והנה הקושיא שמקשה אין לה שחר דכיצד נאמר דאתייא הברייתא אפי' כרבנן וברואה דם בשעת תשמיש הלא הברייתא אומרת ספק נדה, ואנו אומרים אתייא כרבנן ובודאי נדה, ואם כונתו להקשות על הש"ס למה לא נפרש המשנה שלנו כרבנן ובודאי נדה וכמו שהקשה מהרש"א, זה נוכל לתרץ דאה"נ דיכולין לאוקומי המשנה אפי' כרבנן אלא דר"י בן בתירא חושש אפי' לספק נדה וכר"ע ומה שהביא הש"ס דברי ריב"ב הוא מפני שאמר הטעם בפי', ועוד הרי רב חסדא למסקנא מוקים דברי ר"י