לי לישועה (על הש"ס) כד

יד אליהו בתשובה סי' צ"ב דצ"ע דהוה ליה למימר קטן ביום ראשון ונתגדל ביום שני איכא בינייהו ואין ספר יד אליהו מצוי אצלי לראות אם תירץ לזה ולי נראה דטעמא דלא נקט קטן ונתגדל בשני דודאי דג"ז איכא בינייהו אלא דניחא ליה למנקט חיגר משום דקטן מ"מ מחייב מדרבנן בחינוך וא"כ ודאי שכבר חג ביום ראשון לקיים המצוה דרבנן ועוד דשלמי חגיגה מי שעושה אותם הוא גדול הבית כמ"ש במשנה מי שיש לו אוכלין מרובין וכו' וא"כ בכלל הוי אותו קטן והרי חג ביום ראשון אעפ"י שלא היה בר חיובא דאורייתא מ"מ לא מצית למימר שלא חג בראשון ומשום הכי ניחא ליה טפי למנקט חיגר דהיינו שהוא גדול הבית ובראשון לא שחטו עליו כלל ולא נתחייב אפילו מדרבנן והוי רבותא טפי למאן דפטר:

(שם ע"ב) בגמרא תנ"ה מעוות לא יוכל לתקון זה שביטל ק"ש של שחרית וכו' תפילת ערבית וכו' נראה דכונת ביטל ר"ל במזיד דאז אין לו תיקון בתשלומין ובזה אתי שפיר דמדמה ק"ש לתפילה דאי בשוגג הא לא דמו דק"ש אין לה תשלומין ותפילה יש לה תשלומין ואם נפשך לומר דמיירי אפי' בשוגג ונקרא מעוות עסקינן בודאי בשלא התפלל בתשלומין כלל דאז ביטל לגמרי והוי דומיא דק"ש דביטלה לגמרי אבל מהרש"א ז"ל פי' דמיירי בשוגג ואפי' התפלל תפילת תשלומין קרי ליה מעוות ולענ"ד לא משמע הכי מהמשנה דא"ר שמעון בן מנסיא איזהו מעוות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר וא"ת בגונב וגוזל הרי יכול להחזיר וכו' דמשמע דאפי' גנב ועבר על לא תגנוב כשמחזיר נתקן וא"כ כ"ש מי שלא התפלל ועשה תשלומין דיהא נתקן דלא גרע זה מגנב והחזיר וק"ל. (שם) בגמרא והא תניא רשב"מ אומר גונב אדם אפשר שיחזיר ויתקן פי' רש"י גניבה אפשר שיחזירנ' ויתקן לשון רש"י נראה שפת יתר ונראה שבא לומר דלא נפרש גונב אדם כמו גונב נפש:

ויש לדקדק למה נקט בברייתא לשון זה גונב אדם ולא כמ"ש המשנה גונב וגוזל ואפשר דדקדק לומר כן גונב אדם להראות דלא עסיק כ"א בגזל יחיד ולא רבים דגזל רבים אין לו תקנה וכדפירש מהרש"א על דברי התוס' בעמוד א' ד"ה זה הבא על הערוה ופירושו מוכרח מתוס' דבב"ב דף פ"ח ד"ה אפשר בתשובה יע"ש והתי"ט ורא"ש משביר הגיהו שם בתוס' במקום רוצח וגזלן רוצח וע"ז וטעמם דכן מצינו בכל מקום דעסיק בג"ע וש"ד וע"ז כי הדדי נינהו והרואה דברי התוס' דב"ב יפרש כמ"ש מהרש"א ולדברי התי"ט וראש משביר ק"ק דאם כהגהתם הול"ל ש"ד וע"ז אבל לא יצדק רוצח שם העושה הפעולה עם שם הפועל ע"ז:

(דף יו"ד ע"ב) והכתיב ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות דילמא ה"ק רחמנא אכלו ושתו וחוגו חגא קמאי ופירש"י דזבחים רוצה שישחטו בהמות ויאכלו ואכתי קשה דעולות משמע לגבוה דוקא והכתוב אומר זבחים ועולות ולא שייך לפרושי עולות לאכול ונראה דהא לא קשיא דאין הכי נמי דעולות לגבוה אלא דעיקר ויחוגו לי במדבר קאי לחג שישחטו זבחים לאכילתם ויעשו ג"כ עולות אם ירצה פרעה ליתן להם כדי להעלותם לה' שציוה על חג הזה אבל עיקר הציווי הוא שיאכלו וישתו ויעשו חג וק"ל:

(דף י"ג ע"א) בתוספות ד"ה ורגלי החיות כנגד כולם וכו' ז' רקיעים וח' אוירים וכו' מהרש"א ז"ל בחד"א כתב דכף כחיות חושבין התוס' לאויר אחד ורגלי החיות לאו היינו כף רגליהם יעו"ש, ודבריו ז"ל תמוהים לענ"ד ודחוקים הרבה ולע"ד אין אנו צריכים לזה דהתוס' משמע להו דאין רגל החיות נוגעים ברקיע הז' שהוא ערבות שאעפ"י שבכלל הדברים שמנו ברקיע הז' מנו החיות לא היו נוגעים ממש אלא היו על הרקיע שרפים ואופנים ועליהם ולמעלה מהם החיות ומסתבר להו לתוס' דכמו שמצינו שבין רקיע לרקיע היה אויר ת"ק שנה ה"נ בין ערבות לרגלי החיות כיון שהיה אויר זה האויר הוא ג"כ כמדת שאר אוירים ומשו"ה אמרו שמנה אוירים והם אוירים ממש ולא שמחשבין כף רגלי החיות לאויר כנ"ל, ומצאתי שכן אמרו בזוה"ק פ' בשלח דנ"ו ע"ב וז"ל למעלה מערבות רקיע החיות ע"ש, הרי שהיה שם רקיע החיות על ערבות:

שם בגמרא רב יוסף הוה גמיר מעשה מרכבה סבי דפומבדיתא הוו תנו במעשה בראשית