לי לישועה (על הש"ס) כג

מושלין בגופו שיש להם שליטה בו זה חייו אינם חיים דבכל עת ובכל רגע ירא שמא יבואו עליו ואין לו מנוחה ודו"ק:

מסכת חגיגה (דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה יראה כדרך שבא לראות, פירש"י כדרך שבא לראותך בשתי עיניו אף אתה בא לראותו בשתי עיניך ולא יתכן לר"ת וכו' עכ"ל, פי' דרש"י מפרש יראה היו"ד בחיריק דקאי להקב"ה ויראה בצר"י קאי לזכורך וזהו שאומר הגמ' כדרך שבא לראות אותך כך אתה בוא ליראות לפניו וא"כ לפ"ז המסורת שהוא יראה בחירק נדרש תחלה ואחר כך הנקודה ועוד קשיא להו דאומר שבא הקדוש ברוך הוא לראותך מכלל דהשכינה לא היתה מקודם שם בבהמ"ק ועכשיו הוא שבא וזה לא נהירא לר"ת מהטעמים הנז' זהו כונת התוס' וכמו שפירשו דבריהם בסנהדרין ד"ד ע"ב ד"ה כדרך שבא לראותך שכתבו וז"ל פי' הקונטרס כדרך שבא לראותך כן אתה בוא להראות לו מה הוא רואה אותך שלם אף אתה רואה אותו בשתי עיניו ולפ"ז קאי יראה (בחיר"ק) על הקב"ה וקאי יראה (בצר"י) אזכורך ואין הלשון משמע כן אלא תרוייהו משמע אזכורך לכך מפרש ר"ת וכו' וניחא השתא לשון בוא דהשכינה תמיד בבהמ"ק עכ"ל ומבואר כמו שפירשתי דבריהם כאן על כן תמה אני הדל על מהרש"א ז"ל וכן הרב ראש משביר שפירשו דהתוס' מפרשים דברי רש"י ז"ל דתרוייהו יראה יראה קאי על הקב"ה והקשו על התוס' יעיין בדבריהם ולענ"ד דברי התוס' בכאן אע"פ שסתומים קצת מכונים למ"ש בסנהדרין ולא פלגן בהדייהו והנה רש"י ז"ל בערכין ד"ב ע"ב פי' בלשון הזה יראה יראה יראה כתיב וקרינן יראה כדרך שהקב"ה בא לראות אותך והוא שלם בשתי עיניו כך בא להתראות שיהא הוא נראה לך בשתי עיניך עכ"ל ולכאורה לשון זה מורה כפירוש מהרש"א בדברי התוס' דרש"י דריש לתרוייהו על הקב"ה וא"כ תקשי לתוס' דסנהדרין שאמרו דלרש"י יראה (בחירי"ק) קאי על הקב"ה ויראה (בציר"י) אזכורך, אבל לכשנדוק גם לשון רש"י בערכין יתפרש כדברי תוס' דסנהדרין דחד יראה קאי אהקב"ה ואידך אזכורך ומ"ש רש"י שם בא צריך לקרות בוא בחולם שאתה תבא להראות לו בשתי עיניך ולעולם יראה בציר"י קאי אזכורך שיראה (בצר"י) זכורך. ומ"ש שיהא הוא נראה לך אינו רוצה לדרוש יראה בציר"י על הקב"ה אלא קאמר דע"י כן יהי' נמשך הענין מביאתך שלם בשתי עיניך יהיה נמשך מזה שהקב"ה יהי' נראה לך בשתי עיניך ומן הראוי היה שיאמר רש"י שתהא אתה רואה אותו בשתי עיניך אלא כיון שלפי האמת אין אדם רואה את הקב"ה להכי נקט צד האחר שיהא הוא נראה לך ור"ל שיהא מראה עצמו לך כנגד שתי עיניך ולעולם כונתו דחד יראה קאי על הקב"ה ואידך אזכורך, דו"ק ותשכח דבזה עולין כל דברי רש"י ז"ל באותן המסכתות ובכאן מסכימות יחד ודברי התוספות גם כן באים בסגנון אחד ולא קשה עליהם ולא מידי:

(שם ע"ב) בתוס' ד"ה כופין את רבו וכו' ואע"ג דאמרינן בברכות המשחרר עבדו עובר בעשה ניחא לן דליעבד הרב איסורא זוטא ולא ליעבד העבד איסורא רבה כו', דבריהם קשים לענ"ד דהא דאמרו דהמשחרר עבדו עובר בעשה נראה דמיירי כשאינו מקבל ממון ובכאן הרי כותב שטר על דמיו והו"ל כמי שפדה עצמו וכן כתב הר"ן פ' השולח הביאו הכ"מ הלכות עבדים פ"ו ה"ו וז"ל דלאו עשה גמור הוא דא"כ היכי דחינן ליה משום מצוה דעשרה בבית הכנסת וי"מ דלא אמרה תורה דלעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בגוים לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קעביד אלא לצורך והו"ל כנותן דמי עצמו עכ"ל הרי דפשיטא להו דהנותן דמי עצמו לית ביה עשה דלעולם בהם תעבודו דאלת"ה יהי' אסור למכרו וכן משתמע מדברי הרשב"א שם בגיטין דל"ח וז"ל ועל דרך זה הוא שאסרה תורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד וכו' יעו"ש:

(דף ט' ע"א) אמר רבי זירא חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני איכא בינייהו כתב הרב פח"ע בשם