לי לישועה (על הש"ס) כב

בהמ"ז, ואולי ק"ל משום דבפ' הרואה ג"כ מוכיח מקרא דואברכה מברכיך דמקצרין ימיו ובסוט' מוכיח מהאי קרא דאינו מתברך דוקא] והצ"ע, ובהורמנותי' דמר התירוץ לזה דהוא מן הקצה אל הקצה דהיכ' דנותנים לו אז מתקצרים ימיו כשמסרב ואינו נוטל, אך חטיף וברך מתברך, וכשאינו חוטף אינו מתברך ופשוט עכ"ל, וענין זה דחטיף וברך כך אמרו בגמ' בנזיר, וא"כ יוצא לנו לפי דברי הרב דאם אומרים לו ברך ומברך אינו מתברך אלא כשחוטף ומברך אז מתברך, ודהע"ה רצה להיות מתברך ולפיכך אמר לי נאה לברך להיות חוטף כאומר דבר זה שלי הוא כדי שיהי' כחוטף והוא ממש חוטף בכח באמרו לי נאה ולא לאחר הרי חוטפו מאחרים, וכונתו כדי שיהי' מתברך וכמו שמשמט מן הפסוק כוס ישועות אשא כדי שאוכל לקרוא בשם ה' שיברכני וק"ל, ויש לדקדק למה אמרו לברך דוקא לאבות ולמשה יהושע ודוד ולא ליוסף אהרן ופינחס כמו שמצינו במקומות אחרים שבעה כורתי ברית ולמה יצאו אלו ונכנס יהושע, ונ"ל לתרץ דאין ראוי לענין זה לברך כ"א לראשים ומלכים ולא לזולתם, וכיון שיוסף אהרן ופינחס לא היו מלכי ישראל לא נתנו להם והוא פשוט:

מסכת ביצה (דף ל"ב ע"ב) שבתאי בן מרינוס איקלע וכו' מזוני מיזן נמי לא זינוהו, יש לדקדק למה זה הכפל מיזן נמי הול"ל מזוני לא זינוהו, ונלענ"ד לפרש דכונתו דהוא שאל מזוני כפי שהיה רגיל וכמש"ה אשר יחסר לו אפילו עבד לרוץ לפניו והם אפי' מיזן גרידא ליתן לו מזון כל דהו נמי לא זינוהו, (שם) המצפה לשולחן חבירו עולם חשך בעדו, נראה לומר פשט בדרך צחות דהרי אדם חלש דאינו יכול להיות בלי מזון בשעה הצריך לו ואם לפעמים מצפה לשולחן חבירו והנה חבירו ידו אוחזת בעכ"ב והשעה עוברת והאיש הלזה מחלש חושי"ם כל חושיו מתעלפים ואור עיניו גם הם בכלל ימעט הרי זה עולם חשך בעדו כי אינו מחוק דרך ארץ שישאל חלקו בפיו ואמור יאמר הלעיטני נא כי נחלתי ואור איני אין אתי וכל זה בא לו מהיותו מצפה לשלחן חבירו, ובדרך אחר אני אפרש במ"ש מרן הקדוש ז"ל דטעמא טעים על ביאת האדם לעה"ז דלכאורה הי' יפה לו שלא נברא וישאר בעולם העליון נג"ש והוא נהנ"ה מזיו השכינה ומה יתרון לאדם בכל עמלו כ"א לזכות להיות נהנה מזיו השכינה כולי האי ואולי וא"כ יפה הי' לו לישאר שם וע"ז תירץ דמאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה וקודם שנברא היה מקבל מתנת חנם לא כן אחר שהכין בערב שבת שיאכל בשבת בדין הוא שיטול שכרו וזה האיש אשר מזלו גרם לו להיות מצפה לשלחן חבירו ואכיל דלאו דיליה א"כ מה הרויח בביאתו לעולם בודאי עולם נחשך בעדו וראוי לו שלא בא לעולם והיה נשאר בעולם העליון אע"ג דהוה אכיל דלאו דיליה ודו"ק, אי נמי אפשר לפרש במ"ש בגמ' לא אברי ליליא אלא לגירסא והטעם מבואר דביום אין האדם פנוי בהיות שצריך להתעסק כדי פרנסתו ולתור אחרי מזונותיו וא"כ זה האיש המצפה לשולחן אחרים ואין לו לחשוב אחר מזונו הנה הוא פנוי אפי' ביום ולגבי דידיה חשך העולם וימש חושך יותר מחשכו של לילה וצריך שישים ימים כלילות ללמוד תורה באשר יש לו פת בסלו וזכה דמלאכתו נעשית על ידי אחרים וזהו עולם חשך בעדו ויהי חושך כלילה לענין לימודו שאפי' ביום צריך ללמוד תורה כאילו היה לילה:

(שם) שלשה חייהם אינם חיים, מי שמצפה לשולחן חבירו, ומי שאשתו מושלת עליו, ומי שיסורין מושלין בגופו עכל"ה, ק"ק דבבא השלישית אינה דומה לאחרות דהא פשיטא דבעל יסורין חייו אינם חיים, ואינו דומה לאחרות דאיכא בהו חידוש גדול שאינם נראים כל כך קשות וכל המאמר אתא לאשמועינן שהם דברים קשים שנפשו של אדם קצה בהם, ונראה לומר דאין כונתו על בעל יסורין ממש כ"א על מי שעלול להם או שמכח איזה מקרה מתיירא שיבואו עליו יסורין וזהו