לי לישועה (על הש"ס) כ

יוסי סבירא לי דאמר מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי וע"ש פירש"י ומאי יפרש שם וכי תימא דשני מימרות הם דהאי שהביא בערכין פי' כמ"ש רש"י שם אבל זאת היא מסוברת עם האחרת למעלה אינו נר' כלל דא"כ בסוגיין שאסף וקבץ מימרות רבי יוסי למה לא הביא ג"כ אותה שאמרו בערכין שפי' כמ"ש רש"י שם, ועוד י"ל לפי' התו' דכיון דר"י לא אמר שעלה לדוכן מעולם אלא שאם יאמרו לו יעלה הול"ל מעולם לא אומר דבר ואחזור לאחורי ולא בלשון עבר, וצ"ע, (דף קי"ט ע"ב) אמר רב המנונא כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו א"ת ויכולו אלא ויכלו עכל"ה, וכתב הרי"ף שם, על עין יעקב ומ"מ קשה מנ"ל דבאומר ויכולו הכתוב מדבר וצ"ע עכ"ד, נראה דר"ל דמנ"ל דמיירי באמירה דילמא מיירי בשומר שבת כהלכתו, ונלע"ד דרב המנונא ניחא ליה לפרש דמיירי באמירה כדרך השותפין שמשתתפין בדבר אחד ושוה וכיון שהקב"ה ברא עולמו באמירה כמ"ש בדבר ה'שמים נעשו צריך שהשותף ג"כ יהיה בדבור ולא בשמירת שבת דהו"ל מעשה כדי שיהיה כמו שעשה הקב"ה ולמלך ה"ן שו"ה ואעפ"י שאמר רבי אלעזר לקמן בסמוך שהדיבור כמעשה מכל מקום אינו מין אחד ואמטו להכי שצריך שהשותפות יהיה בדיבור קאמר רב המנונא שבאמירת ויכולו ששם יש עדות על בריאת העולם נעשה שותף להקב"ה, ואפשר שלכונה זאת סמך לכאן הש"ס מימרת ר"א מנין שהדבור כמעשה דקשה לי' להש"ס בלשון רב המנונא סבא שאמר נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית דזה דבור וזה מעשה לזה הביא מימרת רבי אלעזר ללמד שמעשה בראשית אף על פי שנקרא מעשה מ"מ לא היה כי אם דבור ודו"ק, (נשמט) (דף ל"א ע"א) מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמא יוא"ל למדני התורה על רגל אחד וכו' א"ל דסני לך לחברך לא תעביד וכו' פי' הרב המגיד באהל יעקב פ' קדושים דכונת הלל היה על היצר הרע שהוא אויב לאדם והיינו דעלך סני שהוא שונא שלך לא תעשהו לחברך ע"ש, ובדרך אחרת נ"ל לומר דהיינו על השונא להקב"ה שהוא עומד על האדם להחיותו ולהטיבו בהשגחתו והיינו דעלך שהוא הקב"ה דע מה למעלה ממך וסני מי שהוא שונא תורתו ומצותיו לחברך לא תעביד לא תעשה חברך שהרי כתיב הלא משנאך ה' אשנא וזה כלל גדול לקיום התורה שבכללו הוא שהוא יתרחק מהיצה"ר ומכל חבר רע וידבק בטוב, מסכת עירובין (דף כ"א ע"ב) אמר שמואל בשעה שתקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצאת בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, חכם בני ושמח לבי וכו' עכ"ל, אפשר לרמוז בפסוק הנז' ענין התקנות של נטילת ידים ועירובין במילות בני ושמח דהיינו בני ר"ת בתקנת נטילת ידים ומלת עירובין גימטריא שמ"ח ממש, (דף נ"ג ע"א) לבם של ראשונים כפתחו של אולם ולבם של אחרונים כפתחו של היכל, יתכן לפרש דברי רבותינו הנז' אשר הם עליהם השלום דרכם לכלול דברים של חכמה עמוקה בקוצר לשון דהכוונה למה שאמרו הפילוסופים שאעפ"י שהראשונים חכמתם מרובה להוציא לאור תעלומות חכמה יש מאין ולייסד יסודות כל החכמות אשר אנחנו מתנהגים עליהם ובונים עליהם בניינים חמודים אשר לא נראה בז מן הראשו' אשר הם נטעו אילנות ואנחנו אוכלים פירותיהם בכל מיני מרקחים, הנה כל בעל שכל יודה שיש באחרונים חכמה יקרה אשר לא נמצאת בימי הראשונים, וענין זה נמצא בתלמוד ברכות דאמר רבא על רב יהודה דכולהו תנויי הוה בס' נזיקין וכו' ובזמן רבא היו לומדים ויודעים יותר, וענין זה מבואר מכמה מקומות, וא"כ יתכן שלזאת הכונה כינו חכמת הראשונים לאולם שאינו כ"כ חשוב כמו ההיכל, אם היות דעת הראשו' רחבה כפתחו של האולם שלב הראשו' גדול ולב האחרונים קטן ממנו כפתח ההיכל מ"מ יש לאחרונים היכל חשוב ומעולה מחכמה כאשר באו כננסים על גבי ענקים שרואים יותר מן הענקים אשר חכמתם אספו כעמרים ויש להם אוצר חכמת כל דור ודור, ובודאי יש בו החשיבות של ההיכל על האולם, אעפ"י שאם לא היה האולם לא היו מגיעים בודאי להיכל, מ"מ הרי לב האחרונים